בונים משפחה
בונים משפחהiStock

למה בטפסים ממשלתיים דורשים מאדם לציין את כתובת מגוריו? איפה ההתחשבות ברגשותיהם של ההומלסים? למה בטפסים ממשלתיים אדם נדרש לציין את השכלתו? איפה ההתחשבות ברגשותיהם של חסרי ההשכלה? למה בטפסים ממשלתיים אדם נדרש לציין את פרטי בת הזוג? איפה ההתחשבות ברווקים המסכנים?

אני יכול להביא עוד הרבה דוגמאות. אבל הרעיון מובן. המאבק על שינוי הפרטים הוא לא מאבק על רגשותיהם של אנשים כאלה ואחרים. הוא מאבק על לגיטימציה לתופעה. הכל מבינים שלהומלס יש בעיה. הכל מבינים שלחסרי ההשכלה יש בעיה, והכל מבינים שלרווק יש בעיה. הכל גם מבקשים לעזור לאוכלוסיות האלה לפתור את הבעיה.

אבל הדרישה לשינוי הטפסים במקרה שלפנינו באה מכוונם של אנשים שיש להם בעיה קשה שבקשות. גם להם אנו מבקשים לעזור ולפתור את הבעיה, אבל הם נלחמים על כך שיאמרו שהבעיה שלהם איננה בעיה ולא ידרשו מהם לפתור את הבעיה.
והיא בעיה. היא בעיה של היפוך אדיר בסדרי העדיפויות שיצרה התרבות שלנו.

הדיון הוא לא בשאלת רגשותיו של אדם כזה או אחר. הוא גם לא בשאלה האם אפשר או אי אפשר לשנות. הדיון גם לא נוגע בהכרח לבעלי נטיה כזו או אחרת. הדיון הוא בשאלה הערכית, והיא נוגעת לכל האוכלוסיה.

כי בחברה בריאה - אם יש אדם שלא חווה רומנטיקה – לא נעים אבל לגמרי לא נורא. אם יש אדם שלא חווה בחייו סיפוק מיני – לא נעים אבל גם לא נורא. אבל אדם שלא מסוגל להקים משפחה פוריה וטבעית הוא במצב איום ונורא. אולי נעים, אבל מאד מאד מאד נורא.

מה הפתרון? פשוט. שיוותר על הרומנטיקה, שכאמור היא דבר לא קריטי, ויתמקד בדבר הבאמת חשוב. אבל מה לעשות שהוא גדל בתרבות שהפכה את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר?

התרבות הזאת מבוססת כל כולה על התמכרות לתאוה מינית ולרומנטיקה. בתרבות הזאת אתה לא יכול לפתוח ספר או לראות סרט, או אפילו לקרוא עיתון או לצאת לרחוב, בלי שסוחרי הסם הרומנטי ידאגו שתתמכר. תתמכר עד שתחשוב שאי אפשר לחיות בלי הסם הזה, ומי שחי בלי הסם הזה – חייו חיי אומללות.

וכמו בכל התמכרות – בסוף דווקא המכורים הם האומללים. התרבות הזאת נכשלה. תוצרי התרבות הזאת הם אומללים, כולם, בין בעלי הנטיות הבריאות ובין בעלי הנטיות הלא-בריאות. כולם אומללים. מי שגדל בתרבות הזאת הוא אומלל. עובדה ששליש מהם לא מצליחים להחזיק מעמד בנישואיהם, וגם אלה שכן מצליחים לא מדווחים על אושר. למה? כי התרבות שלהם לימדה אותם לפתח ציפיות רומנטיות מוגזמות, שלעולם לא יוכלו להתממש, ולראות בהן את עיקר החיים. עיקר העיקרים שלמענו הם מוכנים לוותר על דברים הרבה יותר חשובים. 

היתה לנו פעם תרבות אחרת, שהצליחה. תרבות שבה כל מי שמגיע לפרקו נושא אשה, לא בגלל רומנטיקה אלא פשוט מפני שכל גבר נושא אשה. לא היו סימני שאלה ולא היו ציפיות מוגזמות בתחומים לא חשובים, ולכן רוב הזוגות נשארו יחד עד יום מותם והיו מאושרים.