אין ספק שהמעשה הציוני שהתחיל לפני יותר ממאה שנה הצליח. מעשה ה', ביד האבות המייסדים של מדינתנו הנפלאה, עלה בידם.
ב"ה, היום אנו חיים במדינה חזקה כלכלית ובטחונית, בעלת מוסדות איתנים ומפוארים בכל קנה מידה. חלום של דורות מתגשם והולך.
אבל בתמונה הנפלאה הזו, מתרקם לו כתם שחור. נקודה שחורה אומללה שמכערת את התמונה, והיא הולכת וגדלה יותר ויותר.
באתוס הציוני, היו מי שרצו להפנות עורף לעבר העתיק של האומה, ועוד טענו שעל כך תהיה תפארתנו. הם רצו לגדל כאן יהודים אחרים. זן חדש. בלי "נעבכיות יהודית". לצערינו, במחוזות מסוימים אפשר לראות שהצליח להם. המערכת שנוצרה, אכן חפה מכל תכונות שורשיות יהודית.
שב"ס, בלי לב יהודי!
על מה אני מדברת? ובכן, הרמב"ם כותב כי סימני האומה הקדושה, היא ביישנות, רחמנות וחסד (הלכות איסורי ביאה פרק י"ט הלכה י"ז). הרמב"ם מגדיל לעשות ומוסיף ש"כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים".
אז מה אומר לכם? יש כאן מערכות שלטוניות שרכשו לעצמם תכונות אכזריות ולא אנושיות ממש. אם לא כך, אני פשוט לא מבינה את האכזריות שהם נוקטים כלפי אחיהם.
זה בכלל לא משנה מה אתם חושבים על הפרשיה של עמירם בן אוליאל, ואם דעתכם שהוא זכאי או חייב. דבר אחד ברור כאן: עמירם עובר התעללות פיזית ונפשית שאין בה טיפת רחמנות וללא שום הצדקה. אפילו לא טיפה.
לשב"ס הממונה על כליאתו של עמירם אין טיפה רחמנות. אפילו קצת. אין שום דרך להסביר מה ששמעתי לאחר שיחה עם אשתו של עמירם, אלא באכזריות לשמה. תבינו, הבחור עובר סד עינויים גם לאחר שסיים כבר את חקירתו וגם כבר לאחר שהתחיל לרצות את העונש.
לפני כמה ימים, חשף את הדבר הזה עו"ד אליקים אורבך בערוץ 7 (שאפו על החשיפה והאומץ!). כשקראתי את הכתבה של עו"ד אורבך הרגשתי שעצמותי בערו. רעדתי כמו עלה נידף. איך יכול להיות בארץ ישראל, במדינת היהודים, כזו התעללות?!
יש כאן בן-אדם שחי בתת תנאים, שלא מתאימים לשום בן אנוש. התנאי הכי בסיסי לקיום הוא מגע אנושי. את זה מונעים באופן מכוון מעמירם. ללא שום הצדקה חוקית, שוללים ממנו ביקורים, טלפונים - גם אם הם הכי מינימלים. גם כשכתבו לו מכתבים, הם לא תמיד הגיעו, ואם הגיעו הרבה פעמים זה היה אחרי שהם יצאו לטיול במשך חצי שנה במגירות של השב"ס.
אבל לצערנו יש כאן כישלון לא רק של המערכות, אלא של כולנו. איפה הצעקות שלנו על העוול הגדול? מתייחסים לעמירם בצורה שאפילו אחרון המחבלים לא מקבל. שמעתם על מחבל שנמצא חמש שנים בבידוד מוחלט ובתת תנאים?!
אני חושבת שאם עמירם היה מקבל את התנאים הגרועים ביותר שהשב"ס ממציא למחבלים ערבים שרצחו יהודים על ימין ועל שמאל, עמירם ומשפחתו היו יוצאים במחול.
אבל לא, עמירם לא יזכה לכל זה. כי המערכת היא "נאורה" - אם כי לדברי הרמב"ם אולי לא זכאית לתואר הנכבד – מערכת יהודית.
אותו שב"ס, שם את עמירם בחדר בו השירותים, או יותר נכון, הבור, הוא פשוט בור שופכין. כן במחילה מכבודכם, בור - "בול פגיעה". והיכן נמצא הבור הזה? באותו חדר ממש. בתוך התא הקטנטן והפצפון שיש לו, שאין בו כמעט אוורור, שם ממש נמצא אותו בור.
הקג"ב, הזהר, השב"ס מאחוריך!
ומה אם עמירם יקבול על תנאים מחפירים אלו? ומה אם בית המשפט יפסוק שצריך קצת לשפר את התנאים? מה יקרה אז? אז זה קרה, והמערכת השלטונית הזו, נתנה לעמירם עונשים כבדים ללא שום ריסון עצמי: החרימו לו את הבגדים כשמשאירים לו רק שני מכנסיים וחולצה; לקחו לו את כל הספרים שהיו לו בתא, מלבד 7 ספרים כדי שעמירם חס ושלום לא ילמד יותר מידי; הוציאו ממנו את כל מוצרי החשמל שהיו שם כגון המקרר הקטן, ולא מאפשרים לו קניות בקנטינה; מנעו ממנו כאמור אפשרות לדבר עם אדם כלשהו ולו בטלפון, וכבר למעלה מחודשיים השב"ס מונע ממנו ביקורים מאשתו וילדתו הקטנה.
וכל זה למה?
מכיוון שעמירם השתמש בזכות היחידה שעוד נותרה לו כ'האסיר המסוכן במדינה', והעז לספר לביהמ"ש על התנאים בהם הוא חי.
במקום לקיים את מה שביהמ"ש הורה, ולדוגמא לשים מחיצה יציבה בין בור הצרכים לחדר שבו הוא גם מתפלל, השב"ס התנקם בו בכל הכוח.
במקביל ממש. באותו אגף יושבים אסירים בטחונים (לא יהודים כמובן...) ועורכים חפלות קבוצתיות; קניות בקנטינה ללא הגבלה; מקבלים טלפונים כמעט ללא הגבלה, וכמובן לא לשכוח את הביקורים הסדירים ועוד ועוד.
איפה כל ארגוני זכויות האדם?! זכויות האסיר?! זכויות הילד - הילדה הרי לא רואה את אביה כ"כ הרבה זמן?! כולם נדמו...
אני קוראת מכאן לכל הרבנים, עורכי הדין, הח"כים ואנשי הציבור לא לעמוד מנגד. לא לשקוט ולא לדום! לזעוק זעקה גדולה ומרה על עוול ללא גבול, שהמערכת האכזרית הזו עושה.
אנא! הפעילו את היכולות שלכם לדאוג ליהודי במצוקה שכל הרשויות מתעלמות מהעוול שעושים לו, וללא צדק.
משפט אחרון: אני לא מכירה אישית את עמירם, גם לא את אשתו ולא את הוריו. אבל אי אפשר לעמוד מנגד. אני חושבת שכל אזרח במדינת ישראל, צריך לזעוק פה את זעקת האסיר. את ההשתקה והעוול הגדול שנעשה פה. על כולנו להפוך כל אבן, לפעול כל אחד כפי יכולתו עד שהטירוף המערכתי הזה יפסק.
הכותבת: הדסה חיימוביץ', אזרחית כואבת.