לא משחק ילדות

קניית בובות ברבי לבנותיי עוררה בתוכי סכסוך פנימי בין הערכים שאני רוצה להנחיל להן ושיצרני הבובות לא בדיוק מסונכרנים איתם

איה קרמרמן , י"ט בחשון תשפ"א

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

אזהרה: אני כותבת טור על ברביות. למי שלא מתאים לו, אני ממליצה לעבור לטור המעולה של ידידיה מאיר. האמת, זו המלצה תמידית.

הכול התחיל לפני 40 שנה. אבי ז"ל היה טס תכופות לחו"ל במסגרת עבודתו. הגעגועים שלי ושל אחותי ורגשות האשם שלו הולידו הסכם לא כתוב. אנחנו היינו מסמנות איזו ברבי אנחנו רוצות מהקטלוג העונתי, ואבי בתמורה היה מתזז בין חנויות צעצועים בעלות ניחוח מהניכר. שבת בבוקר יום יפה, אבא ואמא ישנים. אחותי ואני מתעוררות בנץ ומעמידות את הברביות ברחבי הבית. במשך שעות יצרנו עולם מושלם, מהכלים בארונות המטבח ועד לסירוק רעמות הסוסים באורווה. במשך ימים היינו נבלעות בעולמן של הברביות, מנתבות אותו לעולמנו, חיות דרך הבובות הבלונדיניות לנצח. את כל הפנטזיות שלנו הגשמנו בעזרתן. פתאום היינו גדולות, היה מותר לנו את כל מה שנאסר על ילדות בגילנו. זה כלל את הפעם שאחותי גזרה לברבי את השיער וצבעה אותו בכחול. טוב, עדיף להתנסות על הברבי מאשר לעשות ניסויים בבני אדם, כלומר עליי.

התרסקות בטוחה

עד לאחרונה נמנעתי מלהכניס ברביות הביתה. מכל זיכרונות הילדות היפים, דווקא זיכרון אחד חרות אצלי היטב: המחלוקות סביב גופן הבלתי אנושי של הברביות. למרות שהחברה המייצרת ניסתה להסב את ייעודה של הברבי מעקרת בית לאשת קריירה, עשורים רבים שהפמיניסטיות קראו להחרים את הבובות החביבות. צורת הגוף שלהן אינה תואמת את צורת הגוף הרווחת. הטענה הייתה שלתת לילדות תמימות לשחק איתן ולהיות כלי להגשמת פנטזיות פנימיות, מעוות להן את דימוי הגוף. אף ילדה אנושית נורמלית לא תגדל להיראות כברבי. רחוק מכך. החשש היה שהילדות יביטו בראי ויראו תמונה שונה לחלוטין, רחוקה מאותה פנטזיה בלונדינית, בהירת עור, בעלת עיני תכלת וגוף דק. איפה אני ואיפה היא, הן ישאלו את הראי. מחקר שנעשה גילה שאילו הברבי הייתה יצור אנושי, היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בלי למעוד. המותן הצרה שלה, המחסור החמור במפרקים והעובדה שהיא תמיד עומדת על קצות האצבעות, כל אלו יובילו לעתידה הבטוח – התרסקות ישירה על הפנים המעוצבות שלה. מי צריך את כאב הראש המיותר הזה, אמרתי לעצמי, שבנותיי ישחקו בלגו.

בקיץ, לכבוד יום ההולדת של הקטנה, הבנות הלכו עם אימי לחנות צעצועים. שלושתן חזרו זוהרות ובידן ברביות למהדרין. אמא שלי הודיעה בגאווה: "מצאתי ברביות צנועות". מבחינתה, גם מכנסיים ארוכים וקסדת אסטרונאוטית מתאימים להגדרה. שעות ישבו הבנות, סירקו, הלבישו ושיחקו עם הברביות. לקראת יום ההולדת של הגדולה היא הודיעה שהיא גם רוצה ברביות, כולל ברבי בעל, כי הן רוצות להתחתן. אם אפשר שיהיו להן שמלות ענק של כלות עם קרינולינה והינומה. התיישבתי מול אתרי הקניות והתחלתי לחפש אחרי ברבי נאותה. אילו ידעתי מראש אילו מחלוקות פנימיות זה יעיר בתוכי, הייתי משכנעת את הגברת שהיא בעצם רוצה עגילים.

מתברר שמי שמייצר את הברביות הבין שהוא יקבל סיקור תקשורתי חיובי אם הוא אשכרה יתקדם עם העולם הנאור, שמכיר בשונות בין בני האדם. נעים מאוד, תכירו את הברבי החדשה. לא עוד בעלת מבנה של שעון חול, אלא בעלת מבנה גוף אנושי. לא עוד נעלי עקב של 12 סנטימטרים מובנים בכף הרגל, אלא שטוחת כפות רגליים. יש בובות עם שיער אפרו, יש בובות עם עיניים מלוכסנות, או חלילה חומות, יש בובות בכיסא גלגלים ובובות יוגיסטיות שכל המפרקים שלהן זזים. פתאום, בין החיפושים הפשוטים לכאורה, התעוררה בתוכי המחלוקת בין בית אמא ובית התשובה.

נאה וחסודה - אפשרי

עמדו לפניי שתי אופציות. ברבי וינטג', כזו מפעם. בלונדינית, רזה מדי, נועלת נעלי עקב ועם טבעת יהלום בגודל של פיל. ממש לא בא לי עליה. שתתקדם על החיים ותנעל סניקרס כמו כולנו. אבל היא לבושה בשמלות צנועות. היא תעביר את המסר שאני שנים מקלפת בשבילו את כל הקליפות שלי. להיות נאה וחסודה זה הולך יחד ומקדש שם שמיים. אמן. האופציה השנייה היא לקחת את אחת הבובות המודרניות, זו שדומה יותר לבנות שלי מבחינה פיזית. לא אידיאל יופי שאינו בר השגה. לא בלונדינית עם שיער חלק וגולש בגובה 1.80 מטר. ברבי אנושית, כזו שתעביר מסר שה' ברא כל אחת עם מבנה גוף שונה ועם שיער ופנים שונים. כולן בנותיו האהובות. יפות, חזקות, שיכולות לעשות כל מה שתבחרנה. אבל היא, המודרנית, לבושה בצורה שמעבירה מסר שונה לחלוטין ממה שאני שואפת להעביר. את המכנסיים של היוגיסטית, או את החצאית הקצרה של הרופאה, לא אוכל להעלים. האם בבחירה שלי בדימוי הגוף הנכון והבריא לילדות שלי אני בוחרת לחתור מתחת לדימוי היהודי הבריא שלהן? האם אני חייבת לבחור בין כבודה בת מלך פנימה ובין האמונה שלי שלנשים יש כוחות־על? האם במסר שאני מעבירה לבנותיי, בבחירה שלי איזו ברבי לקנות להן, אני חותרת מתחת לכל מה שאני מאמינה בו? ואם אני חייבת לבחור ערך חשוב בעיניי, איזה ערך אני בוחרת? מה בתוכי ינצח?

אם הייתי יכולה לאסוף את כל שעות הדרכת ההורים שלמדתי, הייתי אומרת שאני בוטחת בבנות שלי שהן יחליפו את הבגדים של היוגיסטיות בבגדים צנועים, כדי שיתאימו לעולמן. אני באמת מאמינה שהן יעשו את זה. בכל זאת, לא מתחתנים עם מכנסיים. האמת הגדולה יותר היא שאין לי ספק שהבנות שלי נטולות מחלוקות פנימיות. להן פשוטה הדרך. זו אני שרחוקה שנות אור מהפשטות שלהן.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

יש לי גלידה הכי טובה
צילום: איה קרמרמן

יש לי גלידה הכי טובה

למרות בואו של החורף אני חייבת לתת לכם את המתכון המושלם שקיבלתי מחברתי ליאת. זהו מתכון בסיסי לגלידה, שעליו אפשר להוסיף טעמים. בכל פעם שייצא לי טעם טעים, בלי נדר, אתן לכם אותו. הפעם: ריבת חלב.

המצרכים הדרושים:

למתכון הבסיסי: 2 מיכלים של שמנת להקצפה 38% (½ ליטר) // צנצנת חלב ממותק (300 גרם)

לתוספת ריבת חלב: שליש מיכל שמנת מתוקה // 6 כפות ריבת חלב // ½ חבילת שוקולד מריר

אופן ההכנה:

מקציפים בקערה את השמנת עד שמתקבלת קצפת יציבה // מקפלים את החלב הממותק בזהירות לתוך הקצפת.

תוספת:

מחממים במחבת מעט את השמנת המתוקה, ומכבים את האש // ממיסים פנימה 4 כפות ריבת חלב, עד שמתקבל מרקם אחיד // מוסיפים עוד 2 כפות ריבת חלב ושוברים פנימה את קוביות השוקולד. לא מערבבים // אחרי כשתי דקות מערבבים מעט את השוקולד ואת ריבת החלב עד שייווצרו פסי שוקולד. מקררים מעט // מקפלים את רוטב ריבת החלב אל הגלידה. רק קצת, שיהיו שבילי ריבת חלב בגלידה // מעבירים לכלי פלסטיק עם מכסה ומקפיאים.