מאחים את הקרעים

הייתי הדתייה שמתחבאת ברחוב אחרי שנרצח השכן שלנו ברמת אביב, יצחק רבין

ד"ר חנה קטן , י"ט בחשון תשפ"א | עודכן: 09:16

ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן
צילום: ללא קרדיט

השכנים של משפחת רבין. את הערב הזה לא אשכח. הכרתי אותו מקרוב. היינו שכנים. אל מול הפנטהאוז שלנו, במשך 24 שעות ביממה, עמד איש עם משקפיים כהים ומדים כחולים, נטול הבעה. הייתי משתזפת שם, בצניעות גמורה, ומלכסנת מדי פעם מבט כדי לבדוק אם האיש אולי מצמץ או הזיז גפה. זה לא קרה אף פעם. בשבת הם היו יורדים בבגדי לבן תואמים, משכימים עם בוקר למשחק הטניס המסורתי. הם הלכו בנחת, יד ביד, באצילות. הם חלפו על פנינו בדרכנו לבית הכנסת, וסיקרנו אותנו למרות שהיו מרוחקים מעולמנו.

ואז, בערב ההוא, הגיעה הידיעה המזעזעת. נפל דבר בישראל. שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. בימים שלאחר אותו מוצאי שבת הייתי יוצאת מהחנייה וחופנת את פניי בתיק הענקי שלי. העיקר שלא יסתכלו עליי. הרגשתי שמצביעים עליי, שמתייגים אותי, שמדביקים לי מסכה שחורה ומרושעת וקרניים ארוכות ומפותלות, שיניים חדות ועיניים מכווצות. בשבילם אני מסמלת את כל הרוע שבעולם. רוע עם שביס צבעוני וכיפה סרוגה. ואני עוד מרמת אביב.

הרוחות נרגעו. חצי יובל עבר מאז נרצח ראש הממשלה במוצאי שבת בכיכר ההיא, ונראה כאילו זה קרה בדור אחר. כמעט בכל פרמטר מדינת ישראל נמצאת במקום אחר לגמרי. טוב יותר, חזק יותר, לאומי יותר, יהודי יותר, דתי יותר, אין מה להשוות. כואב מאוד שזה קרה, ועוד על ידי יהודי שחושב עד היום שהוא חכם וצודק יותר מכולם. אבל נראה שגם אם רבין לא היה נרצח, הוא היה יורד מהמפה הפוליטית בבושת פנים, ואולי מתראיין מדי פעם ומייצר כותרות בתקשורת.

אבל לצערנו רבין לא המשיך להתראיין מדי פעם כראש הממשלה לשעבר כי הוא נרצח, ואי אפשר להתעלם מחילול השם הגדול הזה. כאשר שמעתי במוצ"ש ההוא על הרצח, מיד חשבתי לעצמי: "הלוואי שהרוצח לא יהודי, ואם הוא יהודי – הלוואי שהוא לא דתי", אבל התפילה שלי לא התקבלה. ב"ה, אחרי התקופה שהייתה קשה לכל יהודי עם כיפה על ראשו, כיום הרוחות נרגעו. אחינו הכועסים כבר לא מביטים על כל יהודי דתי כרוצח בפוטנציאל. לאחרונה אומנם שמעתי את דבריו של פוליטיקאי בכיר שחזר על ההשמצה הידועה שרבנים גזרו על רבין בזמנו דין רודף ושב לספר על טקס הפולסא דנורא ההוא, אבל זה בשוליים.

אוכלי שפנים כן ושמאלנים לא? החזון אי"ש אמר שחשוב למשוך את שאינם שומרי מצוות בעבותות של אהבה. ואם אנו עוסקים בקירוב של אחינו בני ישראל לאביהם שבשמיים, זה כולל גם את בעלי הדעות הנפסדות בעניינים לאומיים, לא רק בעניינים דתיים. לא יכול להיות שנכבד ונאהב קרוב מחלל שבת, אבל נשנא ונרחיק קרוב שמאלני קיצוני. הציבור הרחב, בניהם של אוכלי השפנים, מתקרב יותר ויותר לעם ולתורה בסולם הארבע־שלבי שכבר תיאר מרן הרב קוק ברוח קודשו לפני מאה שנה – כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת. עלינו מוטל לחזק את השלבים הראשונים של הסולם ולדאוג לכך שכל אחד מאחינו יוכל לכבד ולחבב את התורה ומצוותיה. אנחנו שואפים לכך שהם יאמרו זה לזה "רואים אתם פלוני שלומד תורה, שמקיים מצוות, שמיישב את ארץ ישראל? כמה נאים מעשיו, כמה מתוקנות דרכיו, איך מתנהגים ילדיו ברשות הרבים, איך כותבים כתביו ואיך נואמים שליחי הציבור שלו". מאמץ לא גדול נדרש כדי להביא את אחינו שונאינו לכבוד הדת, ומאמץ קצת יותר גדול כדי להביא אותם גם לחיבת הדת. אבל אחרי זה הדלת פתוחה להרחיב באופן משמעותי את הכרת הדת ובהמשך את קיומה.

והדבר נכון גם לגבי אחינו החרדים. לאחרונה נפתח הסכר והותרה הרצועה ורבתה לשון הרע על ציבור שלם, יקר ואהוב, שיש חלקים ממנו שבטעותם מזלזלים בהוראות הקורונה, ובכך מסכנים את עצמם ואת סביבתם. אבל גם הם תינוקות שנשבו. הציבור החרדי נוהר בנאמנות אחר רבותיו, ואם היו מנהיגי ציבור שהרגישו שהמשך לימוד התורה הוא בגדר פיקוח נפש רוחני ודוחה את כל החששות, אז הם הלכו בעקבותיהם ויש לקנא באמונת החכמים שלהם. משום מה קל יותר לחלק מהציבור שלנו לגלות אמפתיה ואהבה לתינוקות שנשבו עם כיפות שקופות מאשר לאחים עם חליפות ומגבעות.

כולנו אחים. מחקרים שנעשו אודות הקשר בין האחים במשפחה מוכיחים כי הקשר שלנו עם אחינו ואחיותינו משפיע על זהותנו. האחים הם השותפים שלנו למסע החיים, ובעזרתם נרכוש כלי השחזה לכישורים החברתיים שלנו: לסובלנות, לאמון, להכלה ולביטחון. מהחיים יחד בבית נשאב תובנות חברתיות ומיומנויות בין־אישיות לכל מערכות היחסים העתידיות שלנו. בחיק המשפחה נלמד איך להביע אכזבה, תסכול וחוסר אונים. גיבוש הזהות העצמית שלנו מושפע מהאינטראקציה המתרחשת בינינו ובין אחינו. וחשוב ללמוד להסתדר. התקופה האחרונה מאתגרת אותנו כמשפחה. צריך מבוגר אחראי שיגשר על הפערים ויחזיר את האחווה בינינו. צריך מישהו שיחליט להיות הבכור.

בתקופת המקרא הבכור תפס מקום מרכזי בבית. הוא היה מעין סגן של ההורים שהאחים האחרים היו מצווים בכבודו. כבכורה לשבעה אחים, המחקר הבא מאוד מחמיא לי: מחקר מצא שהבכור במשפחה יהיה בעל מנת המשכל הגבוהה יותר מבין האחים. המחקר הזה מצטרף למחקרים שבהם נמצא כי בכורים נוטים להיות הישגיים ומוצלחים יותר. תיאוריה אחרת גורסת שהבכור מחנך את האחים הצעירים, מכיר להם את העולם, וכך הוא נדרש לשדרג את השגותיו השכליות.

גם מבחינה פיזיולוגית, יש השפעה להיריון בכור. מחקר שנעשה באוניברסיטה העברית העלה כי לגוף האישה יש זיכרון שנצבר בהיריון הראשון כדי לשפר את ההריונות הבאים ולמנוע סיכונים כמו רעלת היריון ועיכוב בגדילה ובהתפתחות. מתברר שברירית הרחם יש תאים אימהיים מיוחדים שהופכים מ"תאי הרג טבעיים" לתאים התומכים בהשרשת השליה. בעקבות הזיכרון של ההיריון הראשון, התאים מפרישים יותר חומרי גדילה בהריונות הבאים, ויצירת כלי הדם והתרבות התאים טובות יותר.

אם נחליט למנות עלינו בכור אחראי ונצליח לאחות בין חלקי המשפחה המגוונים בעם, תיוולד מציאות לאומית בריאה ומושרשת, עתירת כלי דם שופעים. או אז אולי יחליט נגיף קורונה שאת השיעור שלנו הפנמנו, ושהוא יכול להסתלק לו.

לתגובות: drchana2@gmail.co