אנשים חושבים שמה שמפריע לי בקורונה זה שאין הופעות ושאי אפשר לבקר את ההורים ושאני לא מצליח לכתוב טור שלא מדבר על קורונה. וזה נכון, במיוחד הדבר השלישי. אבל מה שהכי כואב לי בקורונה זה מצוקת העסקים הקטנים שנאלצו שוב ושוב לנעול את שעריהם בפני לקוחות שהם מטה לחמם. אני מדבר על עסקים כמו מספרות, מספרות ומספרות. והסיבה שאני מזכיר דווקא את שלושת סוגי העסקים האלה היא שמעולם לא ארכו מחלפותיי כמו בתקופה הנוכחית. אני מסתובב בעולם עם משקולת מנופחת מעל לראשי, וזה חם ומעיק ומושך את תשומת לבן של ציפורים נודדות שמחפשות לבנות להן קן למראשותיי.
גם מבחינה אסתטית לא מדובר בשלאגר גדול. בעוד שבשגרה יש לי קווצת שיער לבנה אחת בפינה מסוימת מאוד בראש, מה שנותן את הרושם שיונה נצרכה לנקביה בדיוק שם, הרי שכעת עם התארכות שיערי מצאו להן השערות הלבנות חלק ונחלה בכל מרחב הראש היעקביני.
נשמות טובות החלו להתלחשש מאחורי גבי: "תראו את הזיקנה שקפצה על יעקביני המסכן, דאגות הפרנסה והקורונה מכבידות על הברנש המסכן". אבל הדאגה הזאת לא הבשילה בינתיים לכדי הקמת קרן צדקה או מספרה מאולתרת ושיערי הלך והתארך.
פתאום לפני חודש מצאתי את עצמי כמו נער פרחים מהסיקסטיז, מסתובב ברחוב עם חמניות שזורות בשיערי ומפציר באנשים להפסיק את המלחמה בווייטנאם.
"אבל אין מלחמה בווייטנאם", התעקש איתי אחד השכנים.
"הידד, הצלחנו!", הרעתי בשמחה ויצאתי מהמעלית יחף ומאושר.
ולא זו אף זו, שלושה שבועות לאחר מכן נתקפתי לפתע דחף בלתי מוסבר להושיע את ישראל מיד פלישתים. "אני הולך לחפש צרות באזור אשתאול", עדכנתי את הילדים ויצאתי מהבית במטרה לשפוט את ישראל עשרים שנה לפחות.
למגינת ליבי גיליתי שאומנם שיערי ארך כשל שמשון, אבל בעוד שמשון השופט הלך והתחזק, אני הלכתי ונחלשתי עם כל מילימטר נוסף של שיער. כנראה המשקל העודף על גופי הלולבי התחיל לתת את אותותיו. באיזשהו שלב גם אשתי האנגלו־פלישתית שמה לב.
"מה הסוד לחולשה שלך?", היא שאלה אותי בוקר אחד, בניסיון ערמומי למצוא את חידתי.
"את סתם רוצה לחתוך לי את השיער כדי להפוך אותי לחזק", חשפתי את תחבולתה.
"לא, אני רוצה לחתוך לך את השיער כי אתה נראה כמו עץ דקל", היא החזירה, "פדיחה להסתובב איתך".
בטח גם אתם שואלים את עצמכם מדוע לא להסתפק בתספורת ביתית־פיראטית עד יסור הנגע מעלינו. ובכן, באמת לא היו חסרות הצעות שכאלו. בפרט מיעקביני האב, שבמשך שני עשורי חיי הראשונים נהג לחתוך את שיערי ולקרוא תיגר על חיוניותו של מקצוע הספרות הרשמי.
"בוא אליי ואספר אותך כמו פעם", הוא שלח לי הודעה בווטסאפ אחרי שאשתו דיווחה לו ש"ראו את יאיר מנסה לקשור שועלים באזור אשתאול".
ומדוע שאסרב להצעה נדיבה שכזו, אתם שואלים? ובכן, מאחר ומו"ר אבי קורא את הטור ממש כמוכם, אגיד בלשון סגי־נהור שהתספורות שהוא העניק לי במרוצת השנים היו מדויקות ומרשימות ובכלל לא משכו התעניינות מחבריי לכיתה שתהו האם חלה רעידת אדמה בזמן התספורת. ובלשון סגי־סגי־נהור צריך לומר שהתספורות של מו"ר אבי לא היו נוראיות כל כך לולא תופעת "אוזני הספוק" הייחודית לשיטת התספורת שלו. מה זה אוזני ספוק, אתם שואלים? אז ככה: בכל פעם שרצה יעקביני האב לספר את בנו באזור שמאחורי האוזניים, היה מקפל את אוזניו מאהבתו אותו, כדי לא לפגום בהן חלילה עם חוד המספריים. אך למרבה הצער, שיטה זו גרמה לכך שלפעמים כשהאוזן אפעס חזרה למקומה, נתגלה כי הספר יתברך חתך יותר משהאוזן יכולה להסתיר ויצר מין מפרץ חד מעל האוזן, דוגמת אוזניו של ספוק המנוח.
אבל מלבד המחלוקות האומנותיות שלי עם יעקביני האב בתחום הספּרות, נאמנותי העיוורת לאלברט, הספר הקבוע, היא שלא הרשתה לי להעלות תער זר על בשרי.
כי שלא כמו רוב הספרים, אלברט מבין שכשם שפרצופיהם שונים כך שיערותיהם שונות, ושבמקום שאני אומר להאריך אינו רשאי לקצר ובמקום שאני אומר לקצר אינו רשאי להאריך. חוץ מזה שאלברט יודע להתעלם באלגנטיות ממצח שהולך ומתפשט בהוראה מגבוה של גנים יעקביניים בלתי ניתנים להכחשה.
"שטויות, אתה לא מקריח", הוא מדקלם במינימום האינטונציה הנדרשת כדי להאמין.
ובכל זאת, אני מתבייש לומר, השבוע כמעט הרמתי ידיים. קפצתי לבית הוריי כנוע ונכון להישבר.
"הו הו, וולקאם מיסטר ספוק!" הכריז יעקביני האב והתחיל לשייף את מספריו משל היה אותו אדוארד ששתי ידיו נעשו לו כשני זוגות מספריים.
"אבל שמעתי שאלברט חזר לעבוד היום", הצילה אותי אשתו של אדוארד ברגע האחרון. מיד רצתי נלהב אל המספרה ועוד באותו יום חזרתי ללוד כשאני מסופר.
"נראה שיעקבי התאושש כלכלית", מלמלו הנשמות הטובות כשהבחינו בי, "כנראה שנכנס המענק".