השבוע נערכו הבחירות בארצות הברית. אומנם עיקר העיסוק התקשורתי בנושא היה סביב הבחירות לתפקיד הנשיא שעומד בראש הרשות המבצעת, אך למעשה הבחירות היו גם לקונגרס, הוא הרשות המחוקקת של אמריקה. מערכת בחירות זו חשובה בפני עצמה לא רק לתושבי ארצות הברית, אלא גם למדינת ישראל שיכולה להיות מושפעת מהרכב שני בתי הקונגרס: בית הנבחרים והסנאט.
בדרך כלל כשמשווים בין שיטת הממשל בארצות הברית לשיטה בישראל, נוטים לדבר בעיקר על ההבדל שבין משטר נשיאותי (הנהוג בארצות הברית) למשטר פרלמנטרי (כפי שנהוג בישראל), ושיח זה מביא עמו הצעות פנטזיונריות למעבר של מדינת ישראל למשטר נשיאותי.
אלא שיש הבדל משמעותי נוסף בין ישראל לארצות הברית (ולדמוקרטיות מערביות רבות נוספות, כגון בריטניה וגרמניה): בעוד הבחירות במדינות אלו הן אזוריות, בישראל הן ארציות. ימים אלה, שבהם המערכת הפוליטית בישראל אינה יציבה והאמון בדמוקרטיה הישראלית נמוך למדי, הם הזדמנות לעצור ולשקול אפשרות למעבר לבחירות אזוריות, או לכל הפחות לכלול מרכיב מסוים של בחירות אזוריות גם אצלנו.
מי שזיהו את המגמה הזאת הם חברי הכנסת גדעון סער ויפעת שאשא־ביטון מהליכוד, שהגישו השבוע הצעת חוק לשינוי שיטת הבחירות באופן שמחצית מחברי הכנסת ייבחרו בבחירות אזוריות. מבלי להיכנס לפרטי ההצעה, ראוי לכל הפחות לברך על המהלך, שכן הוא מהווה הזמנה לדיון בבחירות אזוריות בישראל. מכיוון שניתן ליישם את השיטה במגוון דרכים, ראוי לסקור את היתרונות והחסרונות העקרוניים הטמונים בה.
היתרון הראשון והמרכזי הוא חיזוק הקשר בין נבחר הציבור לציבור. מי מכם שידבר עם עולים מאמריקה על שיטת הבחירות בישראל, יזכה לשמוע ביקורת ישירה על כך שבישראל אין את תרבות ה־Call your Congressman. בארצות הברית, שבה המועמדים נבחרים בבחירות אזוריות, הם גם מחויבים לבוחרים שלהם ולכן נשמר הקשר הישיר בין כל נבחר למצביעי המחוז. כפי שתיאר לי זאת פעם עולה חד מחשבה מיוסטון: אפשר לזהות פוליטיקאי אמריקאי כשרואים אדם שלוחץ ידיים לכל הסובבים אותו. פוליטיקאי בישראלי הוא זה שלוחץ את ידיהם של פוליטיקאים אחרים...
יתרון שני הוא שבבחירות אזוריות כוחן של המפלגות הגדולות גדל, כי למפלגות קטנות קשה יותר לנצח באזור בחירה כזה או אחר. מציאות זו מביאה לממשל יציב יותר. יתרון שלישי הוא שבחירות אזוריות מקלות על כוחות חדשים להיבחר, שכן הקשר עם השטח משמעותי יותר מאשר ההיכרות ברמה הארצית או מהיכולת להביא משאבים רבים לקמפיין.
החיסרון המרכזי של בחירות אזוריות הוא הפגיעה בייצוגיות של קבוצות קטנות באוכלוסייה, אם כי סביר להניח שהייצוג הסקטוריאלי יגיע מתוך המפלגות הגדולות. חיסרון נוסף טמון באופן היישום של הבחירות האזוריות שיכול להיות פתח למניפולציות וליצור עיוותים. כמו שטען בפניי מומחה למדעי המדינה, הוא יסכים לבחירות אזוריות בתנאי שהוא זה שישרטט את גבולות האזורים. הפתרון לחיסרון הזה הוא הגעה להסכמה רחבה על אופן החלוקה למחוזות בחירה, אך מטרה זו אינה קלה להשגה כלל ועיקר.
חולשה נוספת של שיטת הבחירות האזוריות היא שהנציג הנבחר מייצג רק את מצביעיו שלו, בעוד הצבעה למי שלא נבחרו למעשה מתבטלת, ובכך יש פגיעה בעיקרון היחסיות. ניתן להמחיש זאת מהמציאות בארצות הברית, שבה במדינות דמוקרטיות מובהקות דוגמת ניו־יורק וקליפורניה, לקולותיהם של המצביעים הרפובליקנים כמעט אין משמעות (וכן להפך במדינות רפובליקניות).
בניגוד לטענות הנשמעות משמאל השכם והערב על מות הדמוקרטיה, הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית טמונה בנתק ההולך וגדל בין נבחרי הציבור לציבור. האם שיטת בחירות אזוריות היא הפתרון? לדעתי כן. אבל דעתי אינה משנה. זהו תהליך חשיבה שראוי לדון בו וצריך להיות מובא להכרעת העם ונציגיו.
הכותב הוא מנהל הפורום לחברה האזרחית