מחכים לקולות הסופרים

לא הופתעתי מהדרך שבה התנהלה ספירת הקולות השבוע באמריקה

ידידיה מאיר , י"ח בחשון תשפ"א | עודכן: 07:48

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
צילום: יוחנן כץ

1.

בבוקר יום רביעי, למחרת הבחירות בארצות הברית, נכנסתי לרכב. השעה הייתה שמונה בבוקר, פתחתי את הרדיו וחיכיתי לשמוע את תוצאות האמת, או לפחות מה הכיוון, מה מסתמן, מי הולך להיות נשיא ארצות הברית. לא הייתי לבד.

בכביש לצידי נסעו מאות נהגים שנכנסו בבוקר לרכב, פתחו את הרדיו וניסו להבין את אותו הדבר. ולא רק בכביש לצידי אלא בכל כבישי העולם, או מטבחי העולם, או משרדי העולם, או חדרי השינה של העולם (תלוי באזור הזמן), ישבו באותו רגע אנשים, פתחו את הרדיו או את הטלוויזיה או את האינטרנט וניסו להבין.

וואו. איזה רגע של מתח עולמי. הקוסמוס כולו מחכה לדעת מה קורה. ואז, כדור הארץ שמע, בשבעים לשון, את התשובה המדהימה הבאה: בשביל להבין מי ניצח בבחירות בארצות הברית צריך לדעת למי הצביעו תושביהן של שלוש מדינות: ויסקונסין, מישיגן ופנסילבניה. ובמדינות האלה בדיוק עכשיו נפסקה הספירה. למה נפסקה? יש תקלה במחשבים? קרה משהו? לא, להפך, לא קרה כלום. הכול דופק כמו שעון, והשעון בחוף המזרחי של ארצות הברית מורה שכבר אחרי אחת בלילה. כבר מאוחר. הסופרים הלכו לישון. הם ימשיכו את עבודתם במסירות מחר בבוקר.

אני מניח שמיליארדי בני אדם ברחבי העולם נדהמו לשמע הדיווח הזה. ראבק, הם אמרו בשבעים לשון, מה הבעיה להמשיך לספור? כולה אחת בלילה. תמשיכו. העולם כולו מחכה. ומילא העולם, אתם מחכים, זו הארץ שלכם, לא? אתם לא רוצים לדעת מי הנשיא? אין לכם נפקא מינה אם זה ביידן או טראמפ? נו, אז תישנו מחר. ואם לא מחר אז מחרתיים. עכשיו תספרו.

זה בלתי נתפס. אנחנו הרי לא מדברים כאן על מדינת עולם שלישי נחשלת, אלא על ארצות הברית של אמריקה, אור לגויים בכל מה שנוגע לקדמה, לעוצמה, לפריצת דרך. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אז איך זה יכול להיות שהמעצמה הגדולה בעולם לא יכולה לפתור את סוגיית שעות העבודה והמנוחה של סופרי קולות מדרום מישיגן? אי אפשר לארגן סופרים מחליפים? מה הולך פה?

2.

ורק אני ישבתי לי ברכב בפקק בירושלים, שקעתי בזיכרונות מהשנה שעברה, והבנתי הכול. הו, כמה לא הופתעתי. אם יש מאפיין מרכזי אחד שלמדתי על בשרי בשנה שלנו בארצות הברית, מאפיין שעובר כחוט השני בכל אורחות המדינה, זה קידוש הפרוצדורה. הכול לפי מה שכתוב בספר. אין גמישות. אין זרימה. אין אלתור. ארץ האפשרויות הבלתי מתגמשות.

מי שמבין את זה, מי שמפנים את זה, אולי יכול להתנהל בארצות הברית מול המערכות השונות. מי שמתקשה עם זה, כמוני, נועד לסבול בכל מגע עם המנגנונים שם. וכשאני כותב "מנגנונים" זה לא רק מוסדות המדינה הרשמיים וההתנהלות שלהם בנושאים כמו קבלת ויזה, ביטוח בריאות וכדומה. זה פשיטא. אני מדבר על כל המנגנונים. על המכולת, על המספרה, על עובדי התברואה המרובעים שאוספים רק את הזבל ששמת בפח הנכון. קחו את כל מה שאתם חושבים על הייקים, תכפילו באלף – וקיבלתם אמריקאים.

אני יודע, זה נשמע מוזר. כי אנחנו מזהים את התרבות האמריקאית וגם את האופי האמריקאי כמשהו סוער כזה, קולני, צבעוני, קטשופי, צ'יפסי, המבורגרי. הכול נכון, עד שזה נוגע לפרוצדורות. שם יש אפס זרימה.

3.

רוצים דוגמאות? אני לא יודע מאיפה להתחיל. אולי מזה שבשביל שהילדה תלך לשחק בבית של חברה מהגן צריך לפתוח יומנים ולתאם "פליי דייט". נכון, ברוך השם לא אצל כולם זה ככה. אבל בגדול זה מה שמקובל (ואולי בעצם זה כן ככה אצל כולם, רק שאנחנו הישראלים שברנו בחוצפתנו את הכללים וקבענו בספונטניות מפגשי משחק של ילדות בנות חמש מעכשיו לעכשיו. ברברים שכמונו!).

הלאה: אתם רוצים להוציא את הילד מבית הספר ביום שישי חצי שעה לפני תום הלימודים, כי יש לכם נסיעה של ארבע שעות לשבת, אז כדאי לקחת מרווח ביטחון? טוב, מה הבעיה, נכנסים לבית הספר, דופקים על הדלת של הכיתה ואומרים למורה המקסים שהילד צריך לצאת, נכון? הצחקתם אותם. זה בירושלים, לא בניו־יורק.

קודם כול צריך להודיע מראש להנהלה. ואם שכחתם להודיע מראש? טוב, זה מה שקורה למי שלא חי לפי הכללים. מי שמחפף בתיאום פגישת משחק של הילדה בת החמש סופו שיתנהל באופן מופקר בסוגיית ליבה כמו תיאום שחרור ילד חצי שעה לפני סוף יום הלימודים בכיתה ד'.

4.

רגע, אני עוצר להבהרה שחשובה לי מאוד: מוסדות הלימוד שבהם למדו ילדינו בשנת השליחות בארצות הברית היו נפלאים. אין לכם מושג כמה אנחנו מכירים להם טובה. עד היום אנחנו מתרפקים על ההשקעה, האכפתיות, הצוות הנהדר, קבלת הפנים ומאור הפנים. אבל כל התכונות הטובות הנ"ל, ועוד רבות אחרות, לא יכולות להכיל שבירה כה ברוטלית של כל הכללים והמסגרות, לא יכולות לקבל דבר כזה שאבא של תלמיד מתפרץ ככה סתם לבית הספר. אתה רוצה שהילד ייצא? אין בעיה. קודם כול תשלח בקשה בכתב. ואז תעמוד כאן ליד השומר הגדול בכניסה לקמפוס, הוא יפנה באמצעות מכשיר הקשר לשומר בכניסה לבניין הספציפי שבו לומד הילד, שיצלצל בזמזם למזכירה של הקומה של הכיתה, שתשלח את אחד מאנשי הצוות עם פתק חתום למורה שיוציא את הילד.

והנה, בחסדי שמיים, אחרי דקות ארוכות של המתנה, הילד יצא סופסוף. נפלתי על צווארו באושר והתחלתי לרוץ איתו מהר הביתה, תוך כדי שירת "ושבו בנים לגבולם", אבל השומר הגדול כמעט ירה בי. התברר שהילד שכח לאסוף את אישור היציאה החתום מהמזכירה של הקומה, מה שמונע את שחרורו המוקדם. ריבונו של עולם, אני אומר לעצמי, היה כבר עדיף לחכות עוד עשר דקות, הילד היה מסיים בין כה את הלימודים והייתי לוקח אותו הביתה. אבל אז אני יורד מהרעיון החתרני, כי אני נזכר בפרוטוקול המאוד מסובך של איסוף ילד על ידי אחד ההורים, כאשר הילד מופיע ברישומי בית הספר כמי שנוסע הביתה בסקול־באס הצהוב.

5.

אבל המפגש הטראומטי ביותר שלי עם הקיבעון האמריקאי קשור לאחד האירועים הכי מרגשים שזכיתי להיות בהם בימי חיי. סיום הש"ס המרכזי באצטדיון מאט-לייף בניו־ג'רזי. קרוב למאה אלף יהודים שמצדיעים יחד ללימוד התורה. אירוע ענק, עוצמתי, היסטורי. והנה, אנחנו זוכים להיות שם בארצות הברית, בדיוק כשהוא קורה, לסקר אותו, להביא את הקולות והמראות ליושבי ארץ ישראל.

אני מרגיש צביטה בלב עכשיו, כשאני נזכר במעמד המגה־המוני הזה, רגע לפני התפרצות הקורונה. מה עבר על העולם מאז. מה עבר על יהדות ארצות הברית מאז. כמה יהודים שרקדו ושרו ושמחו שם באצטדיון כבר אינם בין החיים היום, כמה 'רק' איבדו את יקיריהם וכמה 'רק' את פרנסתם.

אבל נחזור לקיבעון האמריקאי. כמובן שההגעה שלנו לאירוע תואמה שבועות מראש, ידענו באיזו שעה (מאוד מוקדמת) אנחנו אמורים להגיע, ולאיזה שער, ואיפה נחנה, ואיזה ציוד מותר לנו להביא ומה אסור. ברגע שירדנו מהרכב, הפנו אותנו הסדרנים לתור לחלוקת הצמידים שיאפשרו לנו להסתובב ולצלם חופשי בכל חלקי המתחם. התור היה ארוך, שתי שורות שעומדות בטור מסודר, זו לצד זו, מול ביתן כזה, עם שני אשנבים, ובכל אשנב עמדה שבה מקבלים צמידים.

6.

בחוץ היה קור נוראי של כמה מעלות מתחת לאפס. בטמפרטורה כזאת לא קר לך בפנים, אלא כואב לך בפנים. פשוט כאבי אף. אחרי דקות סבל ארוכות מאוד מגיע סוף סוף התור שלנו. אנחנו אומרים יפה שלום לקופאית שבחלון, מזדהים בשמנו ואף מציגים מיוזמתנו את תעודת העיתונאי שלנו. זה היה כבר אחרי כמה חודשים באמריקה. אנחנו יודעים איך צריך להתנהג במעמדים פרוצדורליים.

ההיא רואה את תעודת העיתונאי ואומרת בחיוך שירותי: "רגע, אתם עיתונאים? איי אם וורי סורי, אבל עמדתם בתור הלא נכון, זה התור של מוזמני הכבוד, התור של העיתונאים זה פה בחלון השני". אה, סליחה אנחנו אומרים, אי הבנה, אמרו לנו שזה פה, ולא ראינו שיש פה שני תורים לשתי קופות נפרדות. סליחה. והיא אומרת: "אין בעיה, הכול בסדר, לכו לתור הנכון ותקבלו שם את הצמידים. שיהיה לכם יום נפלא". ומחייכת.

הבנו שאיתה אין מה לדבר, אז ניסנו להסביר לאנשים בתור הסמוך, התור של העיתונאים, שייתנו לנו לגשת לקופאית בחלון השני, כי עמדנו בטעות בתור הלא נכון, וכבר נהיה מאוחר, אנחנו עוד צריכים להספיק להעביר את ציוד הצילום והלפטופים בבידוק ועוד מעט יש לנו שידור חי לארץ, אז הנה אנחנו כבר מולה, רק ניקח מהר את הצמידים ונלך. הם הסתכלו עלינו כאילו ביקשנו מהם את כרטיס האשראי שלהם כדי ללכת לעשות שופינג, כי פשוט שכחנו את שלנו. לעקוף את התור? אין כזה דבר. זאת לא אופציה.

7.

אבל חכו, הסיפור לא נגמר. כשהגענו סוף סוף לאשנב הנכון, אחרי המתנה ארוכה בתור הנכון בקור המקפיא, הצצתי פנימה, ומה ראיתי? אלה לא שני חדרים. שתי הקופאיות יושבות ליד אותו שולחן. אין ביניהן לא קיר ולא מחיצה, הן ממש צמודות. הן אפילו חלקו את אותה ערימת צמידים, אלא שלאחת יש רשימת מוזמנים ביד ולשנייה יש רשימת עיתונאים ביד. נו, אז שהימנית מהמכובדים תפנה רגע לשמאלית מהעיתונאים ותביא לנו דרך החלון שלה את הצמידים ונרוץ לשדר. פחחח, הצחקתם את אמריקה. הרבה יותר קל לסיים ש"ס שלם מאשר לערבב ככה בין שני תורים שונים בתכלית.

אני לא יודע לאיפה הלכו הקופאיות מסיום הש"ס לעבוד אחרי שהסתיימה ההפקה הענקית שם, מה היה הפרויקט הבא שלהן. אבל לא מן הנמנע, שהן הפכו לסופרות קולות בויסקונסין או בפנסילבניה או במישיגן. בהחלט לא מן הנמנע. ועכשיו העולם כולו מחכה במתח לתוצאות הבחירות הגורליות, בעוד הן נמות בשלווה את שנתן. סדר זה סדר. לילה טוב, קוסמוס.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

כמובן שההגעה שלנו לאירוע תואמה שבועות מראש. חניון אצטדיון מאט-לייף בניו ג'רזי בסיום הש"ס
צילום סלולרי: ידידיה מאיר