הגאון ר' דוד פיינשטין זצ"ל שהיה בנו בכורו של הגאון ר' משה פיינשטין נפטר בשיבה טובה ביום שישי האחרון.
אספר על הכרעה הלכתית מעניינת שנוגעת לכלל ישראל, שזכיתי לקבל מפיו ויהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה.
אני חי בהר חברון למעלה משלשים שנה. עברנו מה שעברנו לאורך השנים, אבל לפני עשרים שנה עמדנו מול מהומות אכזריות שאיימו על חיינו באופן מיידי ונדמה שבשל כך פותחו אז האוטובוסים ממוגני הירי. חיינו בסיטואציה שבה כאשר נסענו לירושלים פיצלנו את המשפחה – שאם חלילה נוכה, לא תיפול המשפחה כולה. קשה להאמין שהחזקנו מעמד, אבל זו האמת.
באותה שנה הזדמנתי לניו יורק ושהיתי אצל דוד אשתי ליאו. ליאו הוא אדם רגיש ואוהב וכשנפלתי לידיו לא הניח לי. הוא ממש התחנן שאקח את משפחתי ואעזוב את הר חברון כדי לגור במקום נורמלי.
משכבדו עלי הפצרותיו שאלתי אותו – מי הוא גדול הדור באמריקה? והוא ענה לי ר' דוד (בהגיה שלהם: דוויד...)
אמרתי לו – בוא נעשה עסקה – נלך אל הרב. אם הוא יפסוק שעלי לעזוב, אקבל עלי את פסיקתו, אבל אם יאמר שאני יכול להישאר, אתה מתחייב להניח לי.
הייתי בטוח שכיון שהוא פוסק גדול, גם שיקוליו יהיו גדולים ורחבים ובאמת קיבלתי על עצמי את הכרעתו.
ליאו שמח מאוד. אולי הציל משפחה מאבדון חלילה. ולמחרת בבוקר השכמנו ונסענו למנהטן, לשכונה היהודית הותיקה שבה שוכנת ישיבת תפארת ירושלים אותה יסד אביו ר' משה פיינשטין וכעת עמד הוא בראשה.
הוא קיבל אותנו במאור פנים ונכנסנו למשרדו עמוס הספרים. באנגלית עם מבטאי ליטאי כבד שאל אותי הרב אם אני מפחד ועניתי לו שלא.
ולתדהמת דודי הוא ענה – "שישאר במקום. הרי אם נפסוק לו לעזוב הרי יש לפסוק כך לכולם ואז מה יקרה? הגבול והסכנה יעברו לבית שמש וזה פיקוח נפש לכלל ישראל". ליאו עמד בהבטחתו ואני ומשפחתי נותרנו לחיות בשלום ובשמחה בצלם של האבות והאמהות שלנו. כך הכריע אותו גאון ליטאי וראויים דבריו להישמר.