היום (שני) ימלאו 82 שנים לליל הבדולח. תרצה הלבני, ילידת מינכן, ניצולת הפוגרום באותו לילה מספרת על האירוע הקשה שהיה ללילה האחרון בו ראתה את אביה שנלקח משם למחנה העבודה בדכאו.
"הייתי בת ארבע. אני זוכרת כל דקה", היא מספרת. "בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר הנאצים דפקו בדלת, הרסו את הדלת, היכו את אבי שהיה דוקטור ורב הקהילה היהודית, אדם מאוד מכובד, וגררו אותו. ראינו את זה. לקחו אותו לדכאו ושם הוא נרצח".
"היינו בבית. הם נכנסו לדירה שלהם. זה היה בית רב הקהילה, הבית שממשלת גרמניה נתנה לרב, בית גדול עם מקווה, בית מול בית הכנסת. בעיר היו יהודים מאז 1600. הם לא היו צריכים סיבה כדי להיכנס. את אמא שלי ואת הילדים לקחו אותנו לאולם ספורט. את כל הגברים לקחו לדכאו ואת הנשים והילדים לקחו לאותו אולם ספורט ובדרך ראינו נאצים שגררו צינורות מים כדי להגן על הבתים של הגרמנים כשהם שורפים את בית הכנסת".
"הבית שלנו היה מול בית הכנסת ובערב כששחררו אותנו כבר הרחנו את העשן של שריפת בית הכנסת. נכנסנו הביתה, אימא ושבעה ילדים, וכל הזכוכיות היו שבורות. נכנסנו למשרד של אבא שלי. היה שם גרמני נאצי בבגדי עור שחורים עם צלב הקרס על היד. הוא זרק את ספרי הקודש של אבא שלי ואימא שלי זיהתה אותו מהעיר שבה היא גדלה. בניב של העיר שלהם היא אמרה לו 'אני מכירה אותך, אתה לא מתבייש?'. היה לה כוח לאישה הזו למרות כל האסון שקרה לנו והוא עזב את הבית".
ממשיכה הלבני בסיפורה: "באותו יום הנאצים רצו לשרוף גם אותנו והכינו את הכול כדי לשרוף אותנו, אבל היה גרמני טוב שקרא למכבי אש והציל אותנו. הוא נכנס לבית הכנסת, ניגש לארון הקודש וראה שלושה ספרי תורה, שניים שרופים ואחד כמעט שלם. הוא לקח אותו, החביא אותו ואחרי שנים הוא נתן אותו לאחי, הרב יהודה בורר (ז"ל) וספר התורה הזה נמצא היום בבית הכנסת בבית אל עם פרוכת חדשה וכיתוב חדש".
משפחתה של הלבני הייתה האחרונה שהצליחה להימלט מגרמניה. "לאנשים לא היה לאן לברוח ובדיוק כשאבא היה שם (בדכאו) קיבלנו את הסרטיפיקט המיוחל להגיע לפלשתינה. הם נתנו את הגופה של אבא שלי לקהילה במינכן. יש לי את התעודה של דכאו על רצח אבי. אימא שלי באה עם שני אחי הבוגרים ללוויה. שני אחיי הילדים בגיל 11 ו-12 היו צריכים לזהות את הגופה השסועה והקרועה של אבא שלי שקבור בבית הקברות היהודי במינכן".
"אימא חזרה ועטפה אותנו. הלכנו ברגל עד הגבול השוויצרי. היינו האחרונים שהיה לנו רישיון לצאת והשער נסגר והגענו לעיר הסמוכה בשוויצריה שמשם היו מגיעים יהודים לאבא שלי לבית הכנסת. אימא לקחה אותנו ומשם הלכנו ברגל עד לרכבת שנסעה לאיטליה ושם עלינו לאניה גלילאה בדרך לפלשתינה. סבא שלי, שהיה בעליה הייקית של 35', הוא הגיע לתל אביב לקחת אותנו. האניה הייתה גדולה והנמל רק הוקם. לכן ירדנו בקפריסין לאניה קטנה והגענו לתל אביב ומשם לפתח תקווה".
הלבני מרצה כיום בעברית ובגרמנית, בישראל ובעולם ומספרת את סיפור משפחתה. בית משפחתה, בית רב הקהילה, הפך למוזיאון בו היא ממשיכה ומרצה אחת לשנה גם כיום. "אני רואה את זה כשליחות של לזכור ולא לשכוח".
"בכל שנה אני מגיעה לשם. גרמניה מהמתנדבים שהקימו את המוזיאון, לוקחת אותי מציריך ביום שישי וביום ראשון מתאספים היהודים שהיו בקהילה, ובבית הקברות אני מספידה את אחיי. השנה לא יכולתי להספיד בגלל הקורונה והעיתונות המקומית כתבה שאני מגיעה ומספידה. אני גם מנחה במוזיאון וכעבור יום אני נוסעת חזרה. אין לי מה לחפש שם".
על תחושותיה שם בשנים אלה היא אומרת: "כשבאים לקחת אותי מציריך ואני עוברת את הגבול, גשר צר מעץ ואני זוכרת שנסעתי על גשר הזה במזחלת שלג, אני עוברת את הגשר ויש לי דמעות בעיניים אין לי אפשרות להשתלט על זה. זה הרס את כל המשפחה שלנו ואת כל הגורל שלנו. אימא שלי, אישה מכובדת ומשכילה, הלכה לעבוד כמטפלת כדי לפרנס אותנו. אנשים צריכים להבין מה עברו. לא יתואר מה שאנשים עברו. הייתי ילדה קטנה בת ארבע ואני זוכרת הכול".
בדבריה היא מספרת על תגובות חמות מהדור הצעיר. "אני מקבלת מכתבים מלאי התרגשות. בערב יום הזיכרון אני מספרת במסגרת 'זיכרון בסלון'. מגיעים צעירים ואני מספרת להם. השנה הרציתי בזום ואני מרצה גם בגרמנית. גם כשאני מדברת עם הגרמנים והשוויצרים אני לא חוסכת מהם פרטים. אני לא מייפה. בבית הספר בשוויצריה שאלו אותי לפני חודשיים איך היו השוויצרים אמרתי שאותו דבר כמו הגרמנים, אבל הם לא עשו כמו הגרמנים. הם היו רעים, הם הלשינו על היהודים, הם לא עזרו להם. השוויצרים לא היו טובים. אני מספרת גם על השכנים הגרמנים שעזרו לנו וגם על מה שהיה...".