מדיניות האכיפה בישראל ביחס לעבירות תנועה איננה יעילה. מאבק יעיל בקטל בדרכים יכול להתבצע אילו המדינה תעשה שימוש חכם בכלי האכיפה שברשותה.
לא צריך להמציא את הגלגל אלא רק להתנהל אחרת. הקנס על עבירות מהירות בחריגה של 25 קמ"ש בדרך בינעירונית, וב-20 קמ"ש בדרך עירונית הינו 250 ₪ וללא נקודות.
ישנם נהגים שהכנסתם גבוהה והקנס אינו מרתיע אותם, ויש נהגים שהכנסתם נמוכה וקנס בשיעור זה ידרבן אותם לשנות הרגלי נהיגה.
בכדי לשנות הרגלי נהיגה אצל הנהגים העשירים ומאידך לא לחנוק את הנהגים העניים, יש לאמץ את המודל הקנס הפרוגרסיבי הגרמני – שיעור הקנס מותאם להכנסתו הכלכלית של העבריין.
לפני כשש שנים מדורי הספורט באירופה ובארץ עסקו בהתלהבות בקנס בסך 540 אלף יורו שהוטל על כוכב הכדורגל הגרמני מרקו רויס, בשל נהיגה ללא רישיון. הקנס נקבע בהתאם להכנסותיו שעמדו על 4.5 מיליון יורו בעונה. רויס הודיע שלמד את הלקח.
האופן בו המדינה אוכפת את חוקי התעבורה יוצר הרתעה בלתי מספקת כלפי עברייני התנועה, ולמעשה גם מרתיע את המדינה מביצוע אכיפת יתר. ככל שיינתנו יותר דוחות תעבורה, כך יגדל העומס המשתק את בתי המשפט לתעבורה ובהתאם האפקטיביות של אכיפת עבירות תנועה חמורות נפגעת. זה בעצם המצב כיום.
משטרת ישראל באופן מכוון איננה מפרסמת את רף האכיפה על מהירויות בכבישים, אולם ידוע שאינו עומד על רף המהירות המותרת. למשל במקומות בהם המהירות המקסימלית הינה 80 קמ"ש, רף האכיפה עומד על 90 קמ"ש או יותר – וכל זה במטרה להקל על העומס בבית המשפט.
יותר קנסות משמעותם יותר עברייני תנועה שינסו את מזלם בבית המשפט בביטול הדו"ח, או לחלופין לנצל את הבירוקרטיה והסחבת המשפטית כדי לעכב את ההליכים נגדם.
כך באופן אבסורדי המשטרה יוצאת למבצעי אכיפה כשלעיתים מודיעה על כך מראש, ובאופן בלתי מודע מעבירה את המסר שבתאריך מסוים צריך לנהוג כחוק. לעיתים המשטרה יוצאת למבצעי אכיפה מבלי להתריע. למחרת הציבור מתעדכן בכמות הדוחות שחולקו ומתחילה הצפה נוספת של עתירות בבתי המשפט לתעבורה.
העומס יוצר מציאות הזויה בה נהגים נשפטים על עבירות תנועה שביצעו לפני שנה, או לחלופין נהגים בעלי עבר תעבורתי שביצעו עבירה מסכנת חיים ונשלל מהם הרישיון, אך עד שהם עומדים בפני שופט, תמה תקופת השלילה המנהלתית והרישיון חוזר אליהם. את הדרך אל בית המשפט עושים ברכב כמובן.
אם בכלל מדברים על בעיית העומס בבתי המשפט, גם את זה אפשר לפתור אם ההתנהלות תהיה אחרת. חלק ניכר מהתיקים הם ערעורי סרק. ביריוני תנועה מנסים את מזלם מול השופט או שמנצלים את הבירוקרטיה המשפטית כדי לעכב את עונשם. יש להתנות את הערעור בתשלום הקנס. בפועל מי שיעשה זאת הוא מי שמאמין שיש יסוד סביר בחפותו וכי יקבל את כספו בחזרה לאחר שיעמוד בפני שופט.
על פי מחקר סימולציה שערכתי, במידה ורף האכיפה בכביש מסוים לא יהיה קבוע אלא משתנה, יתבצע שינוי תודעתי בתרבות הנהיגה בארץ - מבלי לחנוק את בתי המשפט. למשל בכביש בו המהירות המותרת הינה 100 קמ"ש, רף האכיפה יעמוד למשך יום או אפילו שעה בלבד על 110 קמ"ש ובשאר הזמן יעמוד על רף גבוה יותר.
נהגים שירע מזלם ויתועדו בחריגה של 10 קמ"ש מעל המהירות המותרת, ילמדו את הלקח. מאידך נהגים שבאותו יום או אותו שבוע יחרגו ב 20 או 30 קמ"ש מעל המהירות המותרת לא יקנסו, משום שכאשר עברו באותו מקטע כביש רף האכיפה היה גבוה. זה רק עניין של עיתוי שהורדת רף האכיפה הזמני יצטלב עם השעה בה הם נוהגים לנסוע בכביש המדובר ויקנסו גם כן.
אימוץ מודל הקנסות הגרמני ורפורמה בקביעת רף אכיפה משתנה, חיוניים לנוכח המספר ההולך וגדל של הרוגים ופצועים בתאונות דרכים. הבעיה כאן כמו בכל אקט אכיפתי שיש לקדם היא העדר פופולריות – כפי שלא פופולרי לקדם חקיקה ביחס לאופניים חשמליים שזכו למקום מכובד ומפוקפק בסטטיסטיקות של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. צעדים אלו מחייבים מעורבות של גורמים שונים במערכת הציבורית שצרכים להתעלות מעל לשיקולי התדמית האישית ולהתמקד בהצלת חיי אדם.
ד"ר מיכאל דרייפוס הוא מרצה בחוג להנדסה תעשייה וניהול במרכז האקדמי לב, ביצע עבור משטרת ישראל מחקר לפריסה אופטימלית של מצלמות המהירות במסגרת פרויקט א-3.