רץ למרחקים ארוכים

יעקביני התחיל לשחק שחמט עם הילדים, והגיע למסקנות לגבי הבחירות בארה"ב

יאיר יעקבי , כ"ה בחשון תשפ"א

יאיר יעקבי
יאיר יעקבי
צילום: שלומי יוסף

לאחרונה התחלתי לשחק עם הבנים שלי את משחק המלכים, הלוא הוא השחמט.

פרט למעלותיו המובנות של המשחק, כמו העצמה נשית ("המלכה יכולה ללכת לאן שהיא רוצה") והגבלת כוחה של המונרכיה (שני פרשים בלבד, לקיים מה שנאמר "לא ירבה לו סוסים"), משחק השחמט מחדד את שכלו של הילד למען יגדל להיות אדם אנליטי ומחושב ולא מהמשחקים בקוביות ומתפללים אל הדאבל.

אחרי שלמדו את החוקים הבסיסיים של המשחק, ניסיתי להסביר ליעקבינים הקטנים עיקר חשוב במשחק וצידה לדרך לג'ונגל שהוא החיים. "עליכם לחשוב לא רק מה אתם מתכננים לבצע, אלא מדוע היריב שלכם פועל כשם שהוא פועל", הסברתי בחמירות סבר. "לכולם יש אינטרסים במשחק וגם בחיים, אתם צריכים להיות מסוגלים לקרוא בין השורות ולהבין את הכוונות שלהם כדי לסכל תוכניות זדוניות".

"אנחנו רוצים ללכת לראות כוח פי ג'יי", הם ענו. אבל אני הבנתי שמדובר בתחבולה כדי להסיח את דעתי מהרץ שלהם, שעשה דרכו בצורה מגושמת מאוד לכיוון הצריח החשוף שלי.

את הסיבה להתעניינות המחודשת שלי בשחמט אפשר לתלות בסדרה שראיתי, לא עלינו, בנטפליקס. חשוב להדגיש שאין בבעלותי מנוי על ספק התכנים הפרוץ הזה, והגישה שלי אליו מגיעה הודות לידיעה מקרית של סיסמתו של אחד מתן צור, כך שהעוונות על ראשו המתולתל בעוד מצפוני נקי כקריסטל.

על כל פנים, הסדרה המדוברת ('גמביט המלכה' למבטלי התורה מביניכם) מספרת את סיפורה של נערה יתומה וג'ינג'ית שמגלה כישרון נדיר לשחמט ואפס ביחסי אנוש. אב בית שתקן וחביב מלמד אותה את המשחק, ומשם ב"ה היא רואה שכר בעמלה וכל רודפיה לא השיגוה. אחד הרגעים המעניינים בסדרה הוא הרגע שבו אב הבית מלמד את הילדונת מתי להכיר בהפסד. באותו משחק המלך של הילדה נתון לאיום מצד פרשו של אב הבית, שצפה אחרית מראשית וטמן רשת סבוכה לרגליה. הילדה בתגובה מנסה להזעיק את המלכה לעזרתו של המלך אבל ממש כמו ושתי, שם רשעים ירקב, גם המלכה הלבנה דהשתא הייתה עסוקה בעניינים אחרים. בקיצור, אב הבית מסביר לילדה שכאן עליה להודות בהפסד ולהפסיק להילחם מלחמה שנידונה לכישלון. היא כמובן לא לוקחת את זה טוב כי אפס ביחסי אנוש כאמור, אבל העיקרון החשוב עובר: גם להפסיד צריך לדעת.

מה שמביא אותי כמובן לג'ינג'י אחר, ידיד ישראל וגואלו מיסטר טראמפ ה' יזכהו ויחייהו, שעליו עבר אפעס שבוע לא מהמוצלחים. ולא שזה עבר לידי. הסטוקרים מביניכם יודעים בוודאי שבילדותי ביליתי שנתיים קריטיות בלוס אנג'לס, שם עיצבתי את זהותי הבינלאומית כמו גם את התירוץ שלי לכישלונותיי החוזרים והנשנים בזיהוי צורות זכר ונקבה במספרים עבריים. חמש עפרונות? חמישה עפרונות? רק השד יודע. בקיצור, הייתי מושקע בסיפור הזה של הבחירות ונשארתי ער עד שלוש בלילה בליל הבחירות כדי לוודא שלפחות פלורידה לא נפלה בידי לא אוכל קום. ובאמת בבוקר שלמחרת בקושי הצלחתי לקום, מה הסיכוי.

כמה ימים לאחר מכן התחוור גודל ההפסד, שהיה כואב כשם שהיה צמוד. היה נכון שאציין פה בכמה אחוזים בדיוק הפסיד הטראמפ אבל לכו תדעו, חמש אחוזים, חמישה אחוזים, למה להסתבך. בכל אופן, הייתי אומר שאף אחד לא לקח את ההפסד קשה יותר מטראמפ עצמו, אבל זה לא יהיה נכון כי הוא בכלל לא לקח את ההפסד. דונלד האהוב מתעקש שניצח ושיש לספור קולות היכן שחודלים ולחדול היכן שסופרים. אני כמובן לא מתיימר לדעת בוודאות שלא נעשו תחבולות כאלה ואחרות, שהרי טבע האדם רק רע כל היום, אחריתו רימה ובקלפיות על אחת כמה וכמה שרימה (הבנתם? רימה ורימה, שנון כשם שמיותר), אבל מכאן ועד להכריז על ניצחון המרחק רב והרושם שנוצר לא מלהיב. מה שמחזיר אותי לילדים היעקביניים והשחמט.

האם לתת להם לנצח? זו הייתה השאלה ששאלתי את עצמי בעודי משחק עימם.

מצד אחד, חשוב לתת לילדים תחושת הצלחה ולהעצים את ביטחונם העצמי. מצד שני, כאמור, חשוב גם ללמוד להפסיד.

ואז נזכרתי בסרטון של ג'ון מקיין, המועמד הדמוקרטי לנשיאות ב־2008, כשהוא מדבר על פדיחה שעשה מול אובמה באחד העימותים ביניהם. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל באותו דיבייט הוא נחשף כמי שלא בקי לחלוטין בפרטים של נושא שנוי במחלוקת. המראיינת שאלה אותו בריאיון חודשים לאחר מכן האם הטעות הזאת הולכת איתו, והוא ענה שלצערו הוא מהאנשים שלוקחים איתם את הטעויות וההפסדים שלהם הרבה זמן לפני שהם מצליחים לשחרר אותם.

כששמעתי את זה חשבתי שכולנו כאלה בעצם. הרי הקושי להודות בהפסד כלפי חוץ כנראה מגיע מחוסר היכולת להשלים איתו כלפי פנים. הלקאה עצמית ותחושת חוסר אונים מול טעות שכבר לא תוכל לתקן זה עסק מפחיד, ואנחנו נוטים להעביר את חיינו בלנסות להימנע מהפסד או להתכחש אליו. אבל הצד השני של המטבע הוא שפחד מצמית מהפסד ומכישלון מונע מאיתנו לנסות דברים חדשים או לצאת לפרויקט שחוסר ודאות בסופו, אבל אולי גם הצלחה. וזה בעצם ההפסד הכי גדול.

לדעת להפסיד, הסברתי ליעקבינים הקטנים שבאמת רק רצו ללכת לראות כוח פי ג'יי, זה לא רק להוריד את הכובע בפני המנצח באצילות ובחן. זה לפרגן לעצמנו הפסד, להבין שנכשלנו ולהמשיך הלאה. כדי שבסיבוב הבא נוכל לחגוג ניצחון.

היעקבינים הנהנו.

"אז שחמט, צמד פראיירים שכמותכם", הכרזתי, והנחתי את המלכה מול המלך השחור שעמד אבוד במרכז הלוח.

"אבא עשה מארס!", שמעתי את הסנדביץ' מספר לאמא מאוחר יותר באותו יום.

נו, אולי באמת קצת מוקדם מדי לשחמט.

jacobi.y@gmail.com