יום אחד בחודש תשרי לפני 15 שנה, מיד אחרי גירוש גוש קטיף, עמדתי על שדרת איסטערן פארקווי בברוקלין, או בהגה החב"דית "עמדתי ליד סוון סוונטי - 770". כנראה עישנתי סיגריה. ואז עובר שם הרב נוטיק ומסתכל עלי ככה מרחוק תוך כדי הליכה לכיווני, ופתאום שואל אותי בלי הקדמות "למה אתה עצוב ברל'ה?".
בשבילי זו הייתה תקופה קצת עצובה בחיים (אחת מיני רבות...) של נער בן 19 שלא ממש מוצא את עצמו. אחרי גירוש גוש קטיף ושנה של דרמה סביב הפינוי (במהלכה "זרקו" אותי מהישיבה כי לא התאמתי לטייפ הנכון) ואז פתאום מפציע אדם שמספר לך שהוא רואה אותך.
הרב נוטיק עמד שם, לא חיכה לתשובה ואמר לי בשקט שלו "אני מסתכל על העיניים שלך כבר הרבה זמן ואני שם לב שאתה כל הזמן עצוב". הוא היה איתנו לפני בגוש קטיף בימי הגירוש, חיזק ועודד כמו שרק הוא ידע. רקד איתנו החבר'ה הצעירים וגם בכה וכאב. ככה הכרנו. ועכשיו על המדרכה הרגשתי שיש כאן מישהו שרואה אותי.
"היום בערב אני מתוועד בבית משפחת רובשקין, אני רוצה שתבוא להגיד איתי לחיים", הוא אמר לי. בערב הלכתי לרובשקין, בסלון הגדול של הבית הצטופפו כמאה נערים חב"דניקים, "תמימים" בשפה החב"דית, עם עיניים בורקות. הרב נוטיק עמד ודיבר בהתלהבות לקהל, אבל בכל זאת כשנכנסתי סימן לי להגיד איתו לחיים. באותו ערב הלכתי לישון עם קצת יותר שמחה בלב.
ורק בימי השבעה עליו, לפני שבוע וקצת, פתאום התבוננתי באפיזודה הזו שהלכה איתי מאז בזכרונות, והבנתי איזו גדולה הייתה שם. כי כל המחנכים והמורים הדגולים והמשפיעים בעלי השם, לא ראו שיש שם נער בן 19 שצריך לשאול אותו, סתם ככה בפשטות, למה אתה עצוב ברל'ה?