"בתי הכנסת פתוחים?"

עברנו ארבע דירות מאז פרוץ משבר הקורונה. ראיתי את העולם היהודי נסגר. טורה של סיון רהב מאיר מתוך ידיעות אחרונות.

סיון רהב מאיר , כ"ז בחשון תשפ"א | עודכן: 22:09

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: אייל בן יעיש

שמעתי השבוע בעלים של חנות בגדים מתראיין ברדיו, והצטערתי לא רק בגלל מצבו הכלכלי. "העסק שלי עמד סגור שבועות, אבל את בתי הכנסת פתחו", הוא שב ואמר.

כמה עצוב לראות איך הנגיף הזה הצליח להפריד בינינו, לסכסך בינינו. הוא הרי היה אמור לאחד את האנושות כולה בקרב על החיים.

בתי הכנסת לא פתוחים, עניתי בראשי למרואיין המדוכדך ברדיו. הם סגורים במידה כזו או אחרת כבר כמעט שנה. בשבועות האחרונים יש היתר להכניס עשרה מתפללים לתוך בית כנסת, מניין בלבד. זה לא באמת. קהילה זה הרבה יותר מעשרה אנשים. כל ההווי של התפילה, הקידוש, האירועים, המפגשים, הביחד – הכול נעלם. קהילה זה גברים, נשים וילדים.

זה אורחים שמגיעים רק בשבתות, זה בר מצווה, זה שבת חתן. איך מההיתר המינימליסטי הזה, שרוב הציבור בכלל לא משתמש בו, הגיעו רבים כל כך למסקנה שבתי הכנסת נפתחו, ועוד על חשבונם, על חשבון מה שיקר לליבם? ומאיפה נוצרה הסתירה הזו, כאילו בעל חנות לא הולך לבית כנסת, ומדובר באינטרסים של אנשים שונים?

עברנו ארבע דירות מאז פרוץ משבר הקורונה. ראיתי את העולם היהודי נסגר: בשכונת פייב טאונס בניו יורק, הורו רבני השכונה להפסיק להפעיל את בתי הכנסת מייד עם פרוץ המגיפה. גם הצעות להתפלל ביחד בחצרות נדחו על הסף על ידי השכנים. כולם מתפללים בסלון הבית, כי מסוכן בחוץ, נקודה.

אחר כך חזרנו ארצה, לבידוד במועצה האזורית נחל שורק. בתי כנסת גדולים נעולים על סוגר ובריח, בעוד אנשים מתפללים את תפילות חג הפסח בחוץ, בחום. במושב נחלים, שם שכרנו בית לעוד כמה חודשים של אי ודאות, ראינו קהילה אחראית שנועלת את הלב של חייה המשותפים, ויוצאת החוצה לגנים ולחצרות. היום אנחנו בירושלים, וגם כאן מניינים קטנים צצו בכל גינה ציבורית ובכל חנייה של בניין.

מול הפוליטיקאים, מול התקשורת ומול הרשתות החברתיות בתקופה הזו, צריך לזכור: יש מספיק צרות שהקורונה מביאה עימה. אין צורך להוסיף צרות מיותרות, תוצרת בית. הקריטריונים צריכים להיות אחידים, שקופים, בלי לעורר קנאה, שנאה ותחרות מיותרת בקרב העם שנלחם כולו ביחד. אולי גם על זה צריך להתפלל, בכל מנייני המרפסות והגינות.