'חופש הביטוי', אבל למי?

אם חפצי חיים אנחנו עלינו לתבוע ולהגן בחוק על חופש הפעולה והביטוי של הרבנים, נבחרי הציבור האמיתיים.

הרב עמיחי אליהו , כ"ח בחשון תשפ"א

הרב עמיחי אליהו
הרב עמיחי אליהו
צילום: דרור סיתהכל

שאלו את עצמכם: מדוע המרכז הרפורמי, חדו"ש או נאמני תורה ועבודה משקיעים כל כך הרבה מאמץ כדי שמדינת ישראל תחסום את הרבנים מלהביע עמדה ערכית ביחס לסדר היום שלה?

מדוע אותם אלו הנלחמים לממן בנדיבות את חופש הביטוי באקדמיה ובתרבות, נלחמים כדי למנוע השפעה תרבותית מהרבנים וממיצגי היהדות במדינה? מדוע הם אינם חלק מעיצוב התרבות הישראלית?

אליטה דואגת לשמר את כוחה

נרצה או לא, כל מבנה חברתי בנוי במתכונת של מנהיגים ומונהגים. 'מנהיגים' - הם יחידים או קבוצות שמפגינים כוח שחורג ממשקלם המספרי, מה שמאפשר להם להכתיב לציבור רחב, את סדר היום שהם חושבים לנכון.

הסדר הזה קיים בכל מבנה החברתי, הוא גם מנהל את ההיררכיה של צה"ל, של החברות הגדולות במשק, בעמותות ואפילו במחאות "חברתיות" של ארגוני השמאל בישראל.

טבעו של עולם הוא שאותם מנהיגים או קבוצות הנהגה דואגים לשמר את כוחם והשפעתם, משום שזה מבטיח את קידום ערכיהם מחד, אבל גם מקנה להם פריווילגיות השמורות ל"אליטה" מאידך. ככל שמבנה החברה מורכב יותר, תופסת צורת ה'מנהיגות' הזו תחכום מורכב יותר.

כיצד משמרים את הכוח בממשל דמוקרטי - שבו נדרשת מנהיגות לתמיכת הבוחר בכל 4 שנים? ובכן כך מייצרת אותה 'מנהיגות' אווירה ציבורית 'דמוקרטית', שקליפתה נוצצת, אבל תוכה הוא שעון מתוחכם המורכב מאלפי חלקים הדואג לשמר את הכוח ואת המהלך ה'תקין' של ה'דמוקרטיה'.

המדינה היא זו שמעצבת את התרבות והזהות בישראל.

המבנה החברתי המורכב והחזק ביותר – הוא ה'מדינה'. מי שהקים אותה היו אותם אנשי ההגנה והם אלו שכפי הנראה הצליחו לקבע את סוכני "שימור ההנהגה" שלהם במערכות המדינה –קודם כל במערכות התקשורת, עובר במוסדות התרבות, הפקידות הבכירה, מערכות המשפט והמשטרה. במועצות להשכלה גבוהה למיניהן, דרך קידומם של אנשי רוח נאמנים ובביצורם של ועדי עובדים שביום פקודה ידעו להוריד את השאלטר על המדינה.

כל המערכות האלו עובדות כפי הנראה בתאום שגם אם לא כולן מודעות לתכנית הכללית, הן מתפקדות כסוכנויות של אותו רעיון מכונן – "לשלטון נבחרנו".

אם נתמקד רק בסוכני התרבות. נמצא שחופש הביטוי המקודש שלהם מתוחזק, ממומן ומקודם בתקשורת, אך ורק במידה שהם תורמים להעצמת השמאל.

לרפורמים ולגופי השמאל בציונות הדתית נוח עם אליטת השמאל הקיימת. הם יונקים ממנה ומפרכסים אותה על מנת לשמר את המעמד שלהם בתוך הכאוס הדמוקרטי.

זו הסיבה שבמדינת ישראל יש מימון – לאנשי תקשורת בתאגיד השידור הציבורי ובגלי צה"ל וזו הסיבה שבג"ץ חייב את השרה מירי רגב לשלם לאמני השמאל הקיצוני תמורת 'יצירות' שזכות קיומם היחידה היא הפגיעה במעמדה של מדינת ישראל.

"אם זה רצון העם אז צריך להחליף את העם" אמר ב77 יצחק בן-אהרן המנוח, הוגה דעות ושר מטעם מפלגת העבודה, עליה השלום.

האם יש דרך לשנות את הפרדיגמה הקשוחה הזו?

יש תקווה טובה באופק, אבל היא נדרשת לעבודה עקבית כדי שתהפוך לסדר יום לאומי חדש. במדינת ישראל של היום, מתקיימות מערכות משנה טבעיות ועממיות. קבוצות הנהגה שצמחו לרוב מכוחו של הציבור הרחב והן נשענות על ערכי העם היהודי לדורותיו. מסתבר שבמדינה ישנם מנהיגים אמיצים שאינם מוכנים להתבטל אל מול הקומיסרים התרבותיים הנוכחיים.

ישנה מנהיגות שמאמינה בערכי תורה, שאולי אינם מקובלים על המערכות הקיימות, אבל מקובלים מאוד על אלו הנאמנים לערכי ישראל סבא. באופן טבעי - בלא גיבוי של המדינה, אין יכולת של ממש לאותן מערכות הנהגה חילופיות לעמוד על הרגלים ולהשפיע באופן אפקטיבי על סדר היום התרבותי של מדינת ישראל.

מהו מעמדם היחודי של רבני ישראל?

הרבנים, בניגוד לפקידי המדינה כמו השופטים, אנשי האקדמיה, התקשורת הממוסדת ומעוזי התרבות המתוקצבים היטב - הם נבחרי ציבור. הרבנים הם אנשי הרוח שהציבור בחר בהם כיוון שהם נותנים מענה עמוק לזהות היהודית שלה הם כמהים. הם אלו המעודדים את יצירתה של תרבות יהודית אותנטית ולהשראה ציבורית הנותנת כוח לרבים מאוד לעצב את החיים במדינת ישראל, על פי חינוכם עתיק היומין.

טעות חמורה שיש בה גם לא מעט זדון, טמונה בניסיון לצמצם את ה'רב' לתפקידי פסיקה בהלכות שבת או נידה. רבנות אמיתית נוסחה כבר לפני 3500 בדבר ה' אל משה רבנו, ומוטת הכנפים שלה רחבה הרבה יותר: "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו".

לרב בישראל צריכה להיות אמירה ערכית ביחס לחיי המשפחה, ביחס לאנשי משפט וביחס לצביון המדינה, והוא יחטא לתפקידו אם יגזור על עצמו שתיקה בשאלות ערכיות לאומיות דוגמת היחס למסירת שטחי ארצנו לאויב. אם חפצי חיים אנחנו עלינו לתבוע ולהגן בחוק על חופש הפעולה והביטוי של הרבנים.

מבלי להידרש לשאלה האם מדינת ישראל צריכה להשתתף כלכלית בתרבות, שידור ציבורי ועוד.
כל עוד מדינת ישראל מתערבת ברוח העם, כל עוד היא שופכת תקציבי עתק על תרבות, שידור ציבורי ודומיהם – עליה לדאוג לאפשרות ההשפעה של הרבנים המייצגים שכבה אותנטית רחבה מאוד הדורשת בצדק להשפיע אף היא על צביונה של המדינה.

הרבה יותר מ"חופש ביטוי", זוהי קריאה לפיתוחם וקידומם של אותם אנשי רוח הפועלים בשם ועבור תורת ישראל.

נדרשת כאן פעולה נחושה של הפוליטיקאים-נבחרי הציבור, על מנת לחתור לשוויון ולאזן בין הקבוצות שמעצבות את התרבות במדינה. כפעולה ראשונה – לחוקק מתן חסינות לרבנים, הפועלים תחת חוק המדינה, בדיוק כפי שזו קיימת עבור הפוליטיקאים עצמם.