וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה

'סגד' פירושו השתחוויה. הסגד הוא יום של עבודת ה' מתוך געגוע וציפייה לירושלים וככזה הוא יום של ביטול הצד הפרטי והשתחוויה לרצון ה'

הרב ליאור לביא , כ"ח בחשון תשפ"א

הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביא
צילום: עצמי

מוסר השכל

תא"ל במיל' תועד לפני כחודשיים וחצי כשהוא פונה לשוטרת ממוצא אתיופי ואומר לה: "את לא מתביישת? אני הבאתי את ההורים שלך, אנחנו הבאנו את ההורים שלך".

כששמעתי את הדברים הללו לראשונה התביישתי. התביישתי קודם כל בשם השוטרת, שהיתה צריכה לשמוע את הדברים המבישים הללו. התביישתי גם בשביל אומר הדברים, שהעז להוציא אותם מפיו. והתביישתי גם עבור החברה הישראלית, שהתבטאויות מעין אלה עוד יכולות להישמע בתוכה.

הזמן שעבר מאז העניק לי אפשרות להרהר באירוע הזה ולהתבונן בו עוד קצת, ודווקא על רקע חג הסגד שאנו מציינים בתחילת השבוע הבא. דבריו של אותו תא"ל, שנאמרו מתוך התפרצות זעם, יכולים לשמש לנו אבן בוחן לתהליכים עמוקים שמתחוללים במדינת ישראל בעשורים האחרונים. אבל ראשית כל, נחזור רגע לשורשים.

'לא יוכלו לעצור'

ידידי היקר, הרב ליאור נגסה, רב קהילת "שיבת ציון" בעיר רחובות, פרסם חוברת נפלאה בשם "עדת ישרים". החוברת יצאה לאור לע"נ מו"ח הרב אלישע וישליצקי זצ"ל, שליווה, הדריך ומעל לכל – אהב אהבת נפש את בני העדה, שהשיבו לו אהבה, "כמים הפנים לפנים".

בתחילת החוברת מובאים דברים מדהימים, מעין נבואה, שנכתבה על ידי אחד מגדולי הרועים והמנהיגים של העדה לפני כמאתיים שנה, 'קייס הקייסים', ליקה כהנת אבא ברוך זצ"ל:

"אם לא עכשיו, עוד מעט, חכו קצת, בעת שיגיע זמנכם לצאת זה יהיה בשקיעת השמש (דימוי לתקופה קשה) יקום מושל שהוא לא מזרע המלוכה. בזמנו יהיו הרבה צרות לעם. יהודי אתיופיה ילכו ברגל לכיוון סודאן והשלטונות יתפסו אותם לבית הכלא ויענו אותם, אבל השלטונות לא יוכלו לעצור את ההתעוררות הזאת, המשולה לעצירת שיטפון בסכר, וכך ילכו בגלוי ורבים ימותו בסודאן וביניהם תינוקות, נערים וזקנים. אלו שיישארו יגיעו לארץ ישראל..."

זהו קטע קטן מתוך דבריו המפליאים. ברצוני להתמקד במשפט אחד מתוך דבריו: "אבל לא יוכלו לעצור את ההתעוררות הזאת, המשולה לעצירת שיטפון בסכר..." המשפט הזה צופן בחובו  לענ"ד את סודה של גאולת דורנו. גאולה שלישית.

התרופה למחלה

'סגד' פירושו השתחוויה. יום הסגד הוא יום של עבודת ה' מתוך געגוע וציפייה לירושלים, וככזה הוא יום של ביטול הצד הפרטי, האישי, כניעה והשתחוויה לרצון ה' מקור חיינו.

בשיחה שהעביר לבני העדה בחג הסגד, לפני כשלוש שנים, אמר מו"ח הרב אלישע וישליצקי זצ"ל את הדברים הבאים:

"לעניות דעתי זוהי הסיבה העמוקה שהעדה היחידה שמסוגלת לעשות יום כזה זו העדה האתיופית; מי מבין כיום מה זו ענווה, מי מבין מה זו צניעות? מהו ביטול? הרי אנחנו 'קיימים', אלא הכוונה היא – לא להתגאות. מי מסוגל לזה? ה' הפקיד בידכם את היום הזה. לחברה הישראלית לוקח קצת זמן להתעורר, להתפכח...

ברגע שאין את מושג קדושת הכלל – לא יכולה להיות צניעות אמיתית. ברגע שלאדם יש את קדושת הכלל בנשמתו, זה לא משנה אם הוא יודע להסביר את זה או לא יודע להסביר את זה, יודע את כל הנימוקים לזה או לא, יודע את כל המקורות, זה לא מעלה ולא מוריד, נשמתו טהורה, יש לו צניעות בסיסית".

ההתבטאות האומללה של הקצין הבכיר במיל' חשפה, לעניות דעתי, מחלה תודעתית שורשית עמוקה – יש הסוברים שהגאולה התחילה בזכותם. בזכות מעשיהם, בזכות פעולתם. הם שוכחים שהם פשוט זכו להיות משרתים של תהליך התעוררות אלוקי עמוק ועצום שמאיר בנשמות ישראל ומעורר אותם לשוב הביתה. זוהי משמעות המושג "קדושת הכלל", לא משהו שמתחיל מאדם מסוים או מפלגה מסוימת. אלא התעוררות נשמת ישראל. 

לא, לא תא"ל פלוני הוא בעל הבית על המדינה הזאת, אלא הוא משרת, כמו עוד הרבה משרתות ומשרתים תהליך עמוק שהוא זכה להיות חלק ממנו. התרופה לבעיה השורשית שחשף בדבריו היא אחת – להשתחוות. ללמוד מהעדה הנפלאה הזאת את מה שחסר כל כך לאדם המערבי – להוריד את הראש בכניעה ולהבין מאיפה בעולם הכול מתחיל.