"העיניים של כולנו נוצצות כשאנחנו רואים את הדגל של פלס"ר 7"

עינב גרינברג כהן הצטרפה למסע הכומתה של פלס"ר 7, גילתה מה זו אחוות לוחמים וצפתה ברגעים שהוכיחו לכל לוחם שהוא חלק ממשפחה מנצחת.

עינב גרינברג כהן, אתר צה"ל , ב' בכסלו תשפ"א

אין אחד כאן שאני לא סומך עליו בעיניים עצומות
אין אחד כאן שאני לא סומך עליו בעיניים עצומות
צילום: דובר צה"ל

איך זה לקבל את הכומתה של המפק"ץ שאתה כל כך מעריך, ומה ההרגשה להוביל 17 לוחמים על רקע רמת הגולן, במסע שחיכו לו 8 חודשים?

לוחמי פלס"ר 7 של מרץ 20' לא דמיינו את הרגע בו יעמדו בגוף רועד משמחה, אחרי יותר מ-50 ק"מ, כשהשחורה מתוחה לימין על ראשם. אבל זה הפך למציאות עם השלמת צעד נוסף בדרך להיות לוחמים ביחידה המובחרת של חטיבה 7. הצטרפתי לרגעים שהוכיחו לכל לוחם בצוות - שהוא חלק ממשפחה מנצחת.

"לפני שיצאנו למסע, ישבנו כל הצוות יחד, והיה קר אז התקרבנו כדי להתחמם. הוצאתי JBL ואמרתי לחיילים שמוזיקה מאוד מרימה את מצב הרוח שלי, ושבמהלך הדרך לכל אחד מהם מותר להשמיע איזה שיר שיבחרו ברגע שקשה להם", מספר סגן יובל לר, המפק"ץ של מחזור מרץ 20' בפלס"ר 7.

המפק"ץ קיווה שבדרך לכומתה השחורה, על רקע רמת הגולן הצהובה, הלוחמים שלו יזכרו למה הם הולכים ומה מחכה להם בסוף: "אמרתי להם שירימו את הראש ויסתכלו על הנוף - על טבריה, הכינרת ועמק הירדן".

מהעיניים של רב"ט דנציגר, לוחם בצוות 'לר' הקרוי על שם המפק"ץ, ההתארגנות למסע הייתה ממש כמו השקט שלפני הסערה: "התרגשנו ורצינו להתחיל כבר - זו כומתה, אנחנו מחכים לה כבר 8 חודשים, מתחילת ההכשרה. זו ההוכחה שאתה באמת לוחם בפלס״ר".

צילום: דובר צה"ל

קצת לפני חצות, 17 הלוחמים לעתיד של יחידת הסיור המובחרת של חטיבה 7, התחילו לצעוד. "אתה לא חושב הרבה בזמן ההליכה", משתף בן, "מה שאני אוהב במסעות זה שלמרות שכולם ביחד, כל אחד לעצמו. בעצירה הראשונה אתה רק מריץ קדימה ורוצה להגיע לשלבים האחרונים, למרות שאתה אפילו לא בשליש הדרך. זה 12 שעות שאתה נטו הולך".

"בקילומטרים הראשונים", נזכר המפק"ץ, "חברים מהצוות שלי שהשתחררו ביום למחרת באו ללוות אותנו, עשו אווירה טובה והרימו את המורל של הלוחמים. תוך כדי, החבר'ה כל הזמן מתעניינים כמה הלכנו וכמה נשאר. אם הלכנו 10 ק"מ, הם חשבו שכבר עברנו 15".

מדי כמה קילומטרים, לר והסמל חילקו ללוחמים גומי. "הם ממש שמחו מזה", הוא מספר, "בנוסף למאמץ הפיזי, הם חוו גם חוסר ודאות כי הם לא ידעו מתי המסלול ייגמר. חשוב להראות להם שזה שטויות ושלא מורידים את החיוך, גם כשקשה".

הלוחמים מחכים שיעלה האור - סימן שמתקרבים לסוף. הם מגיעים לעלייה של תל נשרים, עלייה של שעתיים ברצף. "יובל המפק"ץ אמר שזו מסורת לעשות אותה בהליכה מהירה מאוד. אתה כל פעם חושב שזה נגמר וכולם דוחפים את מי שמתקשה, אבל זה לא מסתיים עד שרואים את הפסגה", מתאר בן את הרגעים הארוכים והמאתגרים ביותר במסע.

ובדיוק כשהשמש זורחת, צוות לר מגיע לקצה העלייה, והכנרת וכל הגולן נפרסים לפניהם. "זה היה רגע מרגש. אכלנו גומי וממתקים, כולם היו מבסוטים, ואז ממשיכים ללכת. זה לא נגמר שם - אתה תמיד מחדש את החיוך", מספר לי הלוחם בגאווה.

בתור החייל שנבחר להיות מ"כ הצוות, בן חש מחויבות מיוחדת כלפי חבריו: "הרגשתי שזה התפקיד שלי להיות לצידם ברגעים המתאגרים. הצוות נבנה על זה שאם יש קושי, אתה בא, לוקח את חבר שלך ואומר לו 'יאללה, אני איתך'. אפילו לא צריך לדבר - מספיק מבט בעיניים ומרגישים את זה".

לקראת הסוף, מעיד המפק"ץ, כבר ממש היה אפשר להבין שנקודת הסיום קרובה. פתאום כל העייפות שנצברה בלילה נעלמה, הלוחמים דיברו על 'לתפוס את האלונקה', ועל בסיס 'קצביה' - מפקדת חטיבה 7, בו המסע מגיע לסופו, כמיטב המסורת. "החבר'ה התרגשו, התחילו להרים את הראש ולחייך", מתאר לר.

"היינו גמורים אחרי כמעט 40 קילומטרים, כבר לא הרגשנו את הרגליים, אבל אתה מוצא עוד כוחות, ופשוט מרים את האלונקה", אומר הלוחם בפשטות שהדגישה את תחושת הגאווה לקראת סיום המסע, "אתה רוצה לנוח, אבל אתה אומר לעצמך: 'לא - בשביל זה אתה פה, בשביל לתת את הבונוס הזה'".

17 הלוחמים הלכו במשך 45 דקות עם אלונקות מורמות, כובעים על הראש, בין אבנים גדולות ומתחת לעננים לבנים בוהקים. בראשם צועד לר, המפקד שהם כל כך מעריכים ועתיד לסיים את תפקידו בסוף המסע. ובעוד שסמל הצוות צועק "עוד מעט השחורה אצלכם!", השלט "7 - את החטיבה", שתלוי בכניסה למחנה קצביה, מתגלה כ-100 מטרים קדימה.

קולות האלונקות החורקות מתגברים, הלוחמים מתקדמים במהירות לעבר המפח"ט, כשפתאום נשמעות הצעקות והיללות של הלוחמים הוותיקים ביחידה, שרצים לקבל את הצעירים. בן מנסה לתאר עבורי את הרגע הזה: "כשראיתי אותם מתקרבים הדופק עלה ל-200, התרגשתי בטירוף והבנתי שהמסע הסתיים. זה 'היי' שאני אפילו לא זוכר, נמחק לי מהמוח מרוב שזה היה משוגע. אלה שניות אדירות של אדרנלין, ותחושת סיפוק ענקית. סוף סוף נקבל כומתה, כמה חיכינו לה".

"זה היה ממש מטורף כשהיחידה רצה איתנו ביחד", מחזק לר את דבריו של בן, "הזוי לראות את חברים שלי דוחפים את החיילים שלי ועוזרים להם. הרגשתי כאילו עבר שבוע מאז שאני הייתי בעצמי מתחת לאלונקה במסע שלי בתור לוחם - זו סגירת מעגל מדהימה. כיף לקבל ליחידה את הצוות הצעיר ולתת לו פוש של אנרגיה".

"העיניים של כולנו נוצצות כשאנחנו רואים את הדגל של פלס"ר 7 מתנופף. זו גאוות יחידה מטורפת, ברמת הקנאות. אתה אוהב את המקום הזה, הוא חלק ממך. יש משהו בלהיות לוחם בסיירת, שגורם לך לתת את האקסטרה, וכל פעם לגרד עוד קצת את הקצה", מכריז בן.

צילום: דובר צה"ל

ברגעים האלה, בן מסתכל אחורה אל כל מה שחווה עם הצוות. "אנחנו התגייסנו למחזור קורונה, וסגרנו הרבה 28. אני חי את האנשים האלה 8 חודשים - אני יודע מה ריח החולצה של כל אחד, ומה חברה של ההוא אוהבת לאכול, זה ברמה כזאת. הם כבר מעבר לחברים: גם בעצבים כשמתפרקים אחד על השני, וגם בזמנים הכי יפים".

"מבחינתי, המסע חותך את ההכשרה ל-2", מסביר לי המפק"ץ את המהות של 50 הקילומטרים שעברו, "הוא מסמל את הדרך שהם עשו עד עכשיו, ופותח דלת לדרך חדשה שהולכת להיות הרבה יותר קשה, מקצועית ויעודית ליחידה. אני מאוד גאה בצוות על הכול, זו תקופה שאף פעם לא שוכחים - זכרונות וחברים לכל החיים".

רגע הענקת הכומתה

הלוחמים החדשים בפלס"ר, שבקרוב יתחילו את האימון המתקדם, עולים על א' ומוכנים כבר לזרוק לאוויר את הכומתה השחורה שעבדו 8 חודשים למענה. סגן יובל לר, המפק"ץ, מעניק את הכומתה שלו לרב"ט בן דנציגר.

"מקריאים שמות, עוד שם ועוד שם, ואני רואה שיובל עדיין עם הכומתה שלו על הראש", מתאר בן בהתרגשות, "זה אפילו לא עלה בדעתי שאני אקבל אותה. ואז הוא מקריא את השם שלי, אני מגיע, ולא הבנתי מה קורה. הייתי באופוריה והתחילו לרדת לי דמעות. זה בן אדם שאני מעריץ - הוא לימד את הצוות שלי שמעבר לחיילים מקצוענים, הכי חשוב לו שנהיה חברים טובים. הוא הפך אותנו לבני אדם יותר טובים".

לר מנמק את הסיבה: "בחרתי להעביר לו אותה כי הוא אחראי מאוד, מחזיק את החברים ומוביל אותם. אני אומר עליו שתמיד יש לו רצון להשתפר ולשפר את הצוות, והוא הכי ראוי לזה".

"זה היה רגע מאוד מרגש. שמחתי להעניק אותה מתוך מחשבה שיש חייל שמסתכל עליי ונגע בי, וגם אני מסתכל עליו בגאווה. אני בטוח שזה יתן לו פוש קדימה להמשיך להיות חייל מעולה", הוא משתף.

"לחיילים שמגיעים לשריון - תדעו שפלס"ר 7 זה משהו אחר", אומר בן רגע לפני שאנחנו נפרדים, "זה מעבר לצבא, זה מקום שהאווירה בו מטורפת. זו משפחה, ואין אחד כאן שאני לא סומך עליו בעיניים עצומות. זה מקום שעושה דברים בשקט ובצניעות, עם הלוחמים והאנשים הכי טובים שיש".