אנחנו מאבדים את הנוער

אם מורה יכול לפגוש תלמידים בחוץ בקבוצות קטנות, איזו הצדקה יש לכך שמדריך לא יוכל לפגוש את חניכיו בדיוק באותו אופן?

אביעד מוזס , ב' בכסלו תשפ"א

אביעד מוזס
אביעד מוזס
צילום: יח"צ תנועת עזרא

יצא לי לשוחח אתמול עם מנהלת מחלקת נוער באחת הערים המבוססות בארץ. היא סיפרה לי כבדרך אגב שבאחד הערבים הם יצאו לסיור ברחבי העיר עם ראש העיר, הסתובבו בכל מיני חושות ושוחות ובמקומות שהם "אפילו לא ידעו שקיימים בעיר".

את מי הם פגשו שם? כמובן, את כל הנוער של העיר. כולם, ללא הבדלים. פשוט כולם שם – מסתובבים ברחובות, ומחוץ לרחובות, במקומות מבודדים יותר ופחות.

ואנחנו רק בתחילת הדרך, כי ככל שהזמן יעבור ולבני הנוער לא תהיינה מסגרות מוסדרות שבהן מותר לפעול, המצב רק ילך וידרדר, אין ואקום. ועל אף שהפתרון מוכר, קיים וזמין ומאוד רעב לפעולה, האבסורד זועק לשמים.

כמו כל העולם, גם תנועות הנוער נאלצו להמציא את עצמן מחדש במשבר הזה. במקום פעולות בסניף – פעולות בזום, במקום מחנות ומסעות - משחקים וירטואלים, טלפונים אישיים לחניכים, במקום סמינרים - הכשרות דיגיטליות מורכבות ועוד המון כלים דיגיטליים שפותחו בתנועות כדי לא לאבד את הקשר עם החניכים גם בתקופה המאתגרת הזו.

אבל אם לימודים או עבודה ניתן לעיתים להעתיק לפורמט דיגיטלי (גם אם בקושי), הרי שקשרים וכישורים חברתיים, ערכים ופיתוח אישי וקבוצתי, קשה הרבה יותר לנהל בשלט רחוק – עם כל הרצון הטוב וההשקעה העצומה, והיא קיימת. בסופו של דבר אין תחליף למפגש הקבוצתי והאישי, לעשיה הערכית המשותפת, לשיח המשותף – כל האלמנטים שבונים אדם וחבורה.

המיטב של הנוער שלנו חבר בתנועות הנוער. נוער שכבר כמעט שנה נשכח כמעט לחלוטין מליבם של מקבלי ההחלטות. גם ביציאה מהסגר הקודם תנועות הנוער נזרקו לסוף רשימת היציאה מהסגר. נכון, פרנסה וכלכלה זה חשוב מאוד, גם מסגרות החינוך הפורמלי חשובות מאוד. אבל לא יכול להיות, גם מעשית וגם ערכית שתנועות הנוער שוב ושוב נזרקות לסוף התור. אין לכך שום הצדקה, לא מוסרית, לא לאומית ולא בריאותית.

אם מורה יכול לפגוש תלמידים בחוץ בקבוצות קטנות, איזו הצדקה יש לכך שמדריך לא יוכל לפגוש את חניכיו בדיוק באותו אופן? והרי הנוער בכל מקרה נפגש ומסתובב בחוץ כאמור! אז כל מה שאסור זה שהמדריך יפגוש אותם, ידרוש מהם הצהרות בריאות וידאג שכולם עם מסכות וריחוק פיזי?

האבסורד זועק לשמים, והנזק הוא עצום. כי מעבר לנזק הישיר של המחסור במסגרת התנועתית כאמור, ישנם נזקי משנה בלתי נסבלים עבורנו כתנועות שמחנכות לשמירת חוק ולאזרחות חיובית, מעורבת וטובה. למשל חוסר אמון מתמשך של הנוער במערכות השלטון וההנהגה. הנוער לא טיפש, הם מבינים היטב שמי שדופק על השולחן חזק יותר מקבל את מה שהוא רוצה, ושהחלטות לא מתקבלות רק מסיבות של בריאות הציבור והיגיון בריא.

יותר מזה – הם מבינים שפורעי חוק יוצאים נשכרים! ואנו בהנהגות התנועות מתקשים מאוד להצדיק את ההחלטות שמתקבלות ומוצאים את עצמנו לעיתים קרובות בין הפטיש לסדן כאשר מצד אחד אנחנו מחוייבים לשמירת חוק, אך מצד שני ליבנו יוצא למדריכים ולמדריכות, לחניכות ולחניכים שכל כך רעבים כבר לחזרה לסניפים, ולא מבינים למה משאירים אותם שוב לסוף התור.

לסיום, כמה מילים להורים: מה שהתנועות הכי זקוקות לו כרגע מכם זה תמיכה וחיבוק, כן – גם כספית, אבל לא רק.

מעבר לכל האתגרים שפורטו לעיל, תנועות רבות (אם לא כולן) מתמודדות השנה גם עם הורים שלא רוצים/מוכנים לשלם את דמי החבר השנתיים. כאילו לא מספיקים לנו האתגרים הכלכליים מצד הממשלה והרשויות המקומיות, כאילו לא די לנו באתגר העצום של להמציא את עצמנו מחדש בעולם שכל כך מרוחק מהסביבה הטבעית שלנו (תחשבו על דג שצריך להתחיל לחיות ביבשה, כמשל) – כאילו לא די בכל אלו, אנחנו גם צריכים להתמודד עם הורים שהם בשר מבשרנו ושמתקשים להבין את גודל השעה.

שיהיה ברור, אין בלבי דבר כלפי משפחות שבאמת ובתמים מתקשות לשלם השנה (ואני בטוח שלכל תנועה יש מנגנונים להנחות ולסבסודים מפליגים כך שאף חניך לא יישאר מאחור גם אם קשה למשפחה לשלם). אך להורים שהפרוטה מצויה בכיסם, אבל בכל זאת מתעקשים לא לשלם ו"לעשות את המוות" למערכת שלמה כאילו מישהו רוצה לגנוב אותם, כאילו מישהו עושה קופה על הגב שלהם, להם אני אומר דבר פשוט: אל תתבלבלו - אנחנו בצד הנכון של הסיפור.

יום יבוא ונהיה אחרי הקורונה וביום הזה אתם תחפשו שוב את התנועה המוכרת שלכם. יש סיכון לא מבוטל שהיא כבר לא תהיה שם. וזו לא גוזמה. כל התנועות נאחזות בציפורניים כדי לשרוד וכדי להמשיך לתפקד גם במצב הכל כך מורכב הזה, גם בהתנדבויות וגם בפעילות חינוכית, בהכשרות, בגיוסים ובמיונים למסגרות שונות לשנה הבאה. כל זה עולה לנו יותר מאשר בשנה רגילה.

אף אחד לא מתעשר מלעבוד בתנועת נוער. ואם מישהו באמת חושב שגונבים אותו – אז שלא ישלח את הילד שלו לתנועה של גנבים. במקום להפנות את החצים כלפי התנועות שברוב חוצפתן רוצות לשרוד (ולא מבקשות נדבות, אלא רק את התשלום הרגיל), כדאי לתמוך בהן ולהפנות את הדרישות למקבלי ההחלטות, לחבק את המדריכים וצוותי ההנהגה המסורים ולנסות לסייע בכל תחום. אל תתבלבלו – אנחנו הטובים, ויגיע גם היום שאחרי.

אביעד מוזס הוא סמזכ"ל תנועת עזרא