פראיירים לא מתים, הם רק חיים יותר באושר

"אתה לא מעוניין לראות את הציונים של הילד שלך?"
"יותר דחוף לי לדעת שהילד מאושר, ובשביל שיהיה מאושר אני רוצה לדעת שהוא עושה חסד"

אבינועם הרש , ב' בכסלו תשפ"א

אבינועם הרש
אבינועם הרש
עצמי

"עזוב אותך שטויות" אמר לי האבא הזה באספת הורים כשהגשתי לו את הטבלאות שבהם הופיעו הציונים של הילד שלו.

"לא הבנתי" שאלתי אותו: "אתה לא מעוניין לראות את הציונים של הילד שלך במתמטיקה אנגלית ולשון?"

"וואלה אני אגיד לך ת'אמת" ענה לי: "זה לא כזה דחוף לי. יותר דחוף לי לדעת שהילד שלי יהיה מאושר ובשביל שהוא יהיה מאושר אני רוצה לדעת שהוא עושה חסד למען הזולת ונותן מעצמו אז הנה אני שואל אותך את השאלה שבאמת חשובה לי: הילד שלנו, עשה היום כבר פעולה של חסד ונתן למען הזולת?"

לא ידעתי כל כך על מה הוא מדבר, כי כל השיחה איתו נראתה לי פשוט הזיה אחת גדולה: מה זה היצור הזה הורה שלא איכפת לו מהציונים של הילד שלו במתמטיקה ואנגלית, אבל אז הוא המשיך והפנה אותי למחקר שהופיע בעיתון 'הארץ':
"מחקר שבחן את פעילות המוח מצא: מי שנדיב יותר מאושר יותר: חוקרים מצאו מנגנון מוחי שמקשר בין מחויבות לנדיבות לבין אושר.

אצל נבדקים שנתנו לזולתם ולא לעצמם - הפעילות המוחית השתנתה באופן שגרם להיות להיות מאושרים יותר?"
לפי האמרה הידועה - עדיף לתת מאשר לקבל. האם זה נכון? תחומי הכלכלה, פסיכולוגיה, ביולוגיה ופילוסופיה לא מסבירים לגמרי מה עומד מאחורי המניעים לנטייה האנושית לנדיבות. ידוע כי אחד המניעים למעשה הנדיבות הוא האושר שקיים בצדו.

כעת, מחקר נוירולוגי שפורסם לאחרונה מצא שמחויבות לנדיבות עשויה להגביר את האושר בעקבות מנגנון עצבי שמקשר ביניהם. המחקר, שפורסם בכתב העת Nature Communications, מצא כי התנהגות נדיבה שינתה את הפעילות המוחית באופן שמגביר את רמת האושר, גם אם המעשה הנדיב היה קטן או מדומה. 

חוקרים מאוניברסיטת ציריך ומקומות נוספים גייסו 50 גברים ונשים ונתנו להם 25 פרנק שוויצרי (כ-25 דולר) פעם בשבוע במשך חודש. מחציתם התבקשו לבזבז את הסכום הזה על עצמם, ומחציתם קיבלו הוראה לבחור בכל שבוע אדם אחד ולהוציא עליו את הכסף (למשל להזמין אותו לארוחת ערב).

במלים אחרות, קבוצה אחת (הניסוי) נתבקשה להיות נדיבה, והשנייה (הביקורת) נתבקשה להיות אנוכית החוקרים רצו לבדוק אם השערתם נכונה – כי משתתפים שהתחייבו לתת את 25 הפרנק לאחרים יתנהגו בנדיבות רבה יותר במשימת קבלת ההחלטות, וגם ידווחו יותר על עלייה ברמת האושר ביחס לקבוצת הביקורת.

התוצאות אישרו את השערתם. קבוצת הניסוי אכן נהגה כך במשימה - החלטותיה היו נדיבות יותר והיא הסכימה יותר לתרחישים שנכרכו בעלות אישית – וגם דיווחה על יותר אושר בשלב הזה ביחס לתחילת הניסוי ולקבוצת הביקור"
*
הפסקתי לספור את כמות הפעמים בהם נתקלתי כמחנך בהורים שמתקשרים אליי ודורשים להעלות עוד נקוד במבחן במתמטיקה בגלל שהם בטוחים שהציונים הללו ייטיבו עם העתיד של הילדים שלהם. עכשיו, אחרי שקראתי את המחקר הזה שהראה לי אותו הורה על המתאם הישיר בין האושר שלנו לנטייה שלנו לתת, אני שואל את עצמי:

היכן הם ההורים שיתקשרו אליי בבהלה וישאלו אותי כמו אותו אבא את שאלת מיליון הדולר: "תגיד, הילד שלנו עשה היום כבר פעולה של חסד ונתן למען הזולת?"