מה שהחטף פתח

מהאבא שבקושי הספקתי להכיר למדתי שאת הזמן הקצוב שיש לנו בעולם אני צריכה להשקיע ביקרים לי ביותר

איה קרמרמן , ג' בכסלו תשפ"א

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

בשבוע שעבר ציינתי 39 שנים להיותי נטולת אבא. האמת, לא מדויק. יש לי אבא. למעשה, מה שהציל אותי במשך כל השנים הללו היה ההבנה שאבא שלי קיים. איפה שהוא, עדיין ולמרות. רק חלק ממנו הלך, השאר עלה השמימה. מאותו רגע יש לי אבא, עם סוג תקשורת שונה. אני מדברת, הוא שותק. פחות מוצלח לטעמי, אבל בגדול אני בכלל לא נטולת אבא. למעשה יש לי שני אבות ושניהם בשמיים. אחד כל יכול, גם השני היה כזה. אחד יצר אותי, השני גם כן. אחד האכיל אותי אשכולית בכפית, השני ציווה על האשכולית לצמוח על העץ. לאחד אני מתגעגעת, לשני אני מתפללת.

כשנפל לי האסימון שעברו 39 שנים, המחשבה הראשונה הייתה שבשנה הבאה צריך לעשות משהו גדול, משמעותי. כמעט התקשרתי לאמא שלי, אבל עצרתי כשנזכרתי בשיחה שהייתה לנו לקראת 25 שנות יארצייט לסבא שלי, יעקב מרידור ז"ל. השיחה הלכה בערך כך: "אמא, צריך לעשות לסבא אזכרה גדולה השנה, 25 שנים. בואי נפרסם מודעה". "מי יבוא? למי הוא חסר? כולם מתו". סוף שיחה. מתומצת ומדויק. אז מה נגיד על 40 שנה?

תמונה על קיר ושם

כל כך הרבה קרה מאז שאבי נפטר. הקלישאה אומרת שהזמן עושה את שלו, והקלישאה צודקת. אני כבר לא נכנסת למלנכוליה קשה בשבוע של האזכרה. אני מסוגלת להתבונן בתאריך הזה וללמוד בזכותו משהו חדש. אולי אני פשוט בוחרת לחגוג את הטוב שהוא השאיר אחריו. את אחותי, אותי ואת תשעת המופלאים שיצאו משתינו. עם הכאב הקהה שמלווה את חיי השלמתי. אבל יש רגעי אושר שהייתי רוצה שיחלוק איתנו, והוא לא. הוא פספס. צובט לי שדור שני להחמצה גר אצלי בבית. אבא שלי לא נמצא בחיי הילדים. לא רק בחוויות אלא גם בתודעה. הם לא מכירים אותו. הוא תמונה על הקיר ושֵם. בלי חיוכים, צחוקים ואינטימיות כמו שיש להם עם סבא אבי, אביו של בעלי. כך בדיוק הרגשתי לגבי סבי וסבתי מצד אבי, שנפטרו לפני שנולדתי. אני לא מאמינה שהילדים חווים את אותה הרגשה לגבי אבא שלי. איך הוא הפך להיות רק שם?

האמת הכואבת היא שגם אני לא באמת יודעת כמה הוא חסר. אני לא מכירה אותו. אבא שלי עבד כל הזמן. כשהוא לא היה חבר כנסת הוא פתח חברה ללבידים ועשה דוקטורט ביערנות, או משהו מועיל כזה. כשהוא לא עשה את כל אלו הוא ישב בוועדה המסדרת של הליכוד לכנסת, בימים היפים של טרום הפריימריז. בזמן הלא פנוי הוא נסע לחו"ל לפגישות עסקים תכופות מדי. כל אלו היו מאתגרים ומעניינים יותר מלראות מאה פעמים את שתי הבנות עושות את אותה הופעה, או לקרוא לנו מיץ פטל לפני השינה.

אין לי טיפת טרוניה, רק שהתולדה של זה היא שאני לא ממש מכירה אותו, לא רק כבן אדם אלא גם כאבא. האמת היא שאין צער כמו זה שקופץ מהילדה בת החמש שבתוכי, כשאיזה אאוטסיידר שמעולם לא שמעתי את שמו מספר לי על החברות הקרובה שהייתה לו עם אבי. אני לא מצליחה לשמוח מזה. רק להתעצבן איך זר, שבטוח לא מתגעגע אליו כמוני, הכיר אותו טוב יותר ממני. אם סיפור לכתו הפתאומי לא הוגן בעליל, זה הדובדבן שבקצפת. אבי נפטר כשהייתי בת חמש. כמעט אין תמונות משותפות שלנו, שלא לדבר על סרטונים שהיו עוזרים לי לזכור את הקול שלו או את הצחוק שלו. לא זוכרת. לא מכירה. הדבר היחיד שיש לי הוא קמצוצי זיכרון שאני מחזיקה בכספת כל השנים ומסרבים להתעמעם או להצהיב.

לייצר זיכרונות קדימה

מה כן הבנתי השבוע? מה אני חוגגת כדי לציין את המורשת שהוא השאיר? אבי נלקח בחטף. ממש כך, במסיבה. מאותו הרגע החטף הזה חי בתודעה שלי, מפלרטט שם עם חוסר ודאות חינני. פעם שניהם היו שולטים בה, בתודעה. משתקים אותה ואותי. מהלכים עליי אימים. היום החטף חי לצידי. דואג שלא אזנח אותו אחרי כל שנות החברותא. בכנות, החטף הזה קבע את מהלך חיי, לפחות ב־17 השנים האחרונות. מרגע שנולד לי ילד הבנתי שמתחיל התיקון. אני הולכת ליהנות מהילד הזה בכל רגע אפשרי. אנשים מגלגולי טרום התשובה שייכו בטעות את ההיעלמות שלי מהמסך לחזרה בתשובה. לא זה הסיפור. בזכות החוסר באבא בחרתי להישאר בבית, לחוות את הילדים עד קרצוץ, ליהנות מהרגעים הקטנים שלא חוויתי עם אבי, לא להפסיד רגע, להיצרב בזיכרון ההדדי. כל אלו פירותיו של החטף. הוא זה שקבע איזו אמא אני. נראה לי שאני והילדים צריכים להגיד לו תודה.

אז מה למדתי השנה? זה נורא כשחושבים על זה, אבל גם לנו, ביום מן הימים, תהיה האזכרה ה־39. אזכרה מצומצמת, כמעט בלי מניין. רק אלו שממש קשורים יהיו שם. להם ראוי לתת את הזמן שלנו. עם אלו שמתגעגעים אחרי שנים כדאי לייצר זיכרונות. אלו שהחור שלהם יעמוד במבחן השנים, אותם צריך להחזיק, לחבק ולא לשחרר. מי שעבד עם אבי מצא בוס אחר. חבריו למפלגה הצביעו למישהו אחר. בבית לא היה מישהו אחר. בבית אין תחליף לאבא. אז קחו נשימה, תחשבו על אלו שיתגעגעו אליכם. אלו שלעולם לא ימצאו מישהו אחר שימלא את החלל שהשארתם. תנו להם את הזמן שנדמה שהוא תמיד לרשותנו, שאנחנו אלופים בלמסמס אותו, טועים לחשוב שהוא תחת מרותנו. הוא לא. בחטף, כהרף עין, הוא נחטף. אין לי ספק, המתנה הכי טובה שאבא שלי נתן לי היא ההבנה שצריך לייצר זיכרונות שיחזיקו מעמד 40 שנים קדימה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

שאבוס קייק
צילום: איה קרמרמן

שאבוס קייק

את המתכון לעוגה הזאת קיבלתי ממיכל זוננפלד שגרה בלונדון, דרך אפרת. העוגה הכי שבתית שיש, בחמש דקות עבודה גג. שיניתי קצת את המתכון המקורי, הרכיבים לפי המקור נמצאים בסוגריים. מתאים לתבנית קוגלהוף.

המצרכים הדרושים:

¼1 כוסות סוכר (¼2 כוסות סוכר) // 1 כוס שמן // 6 ביצים // ½2 כוסות קמח כוסמין לבן (קמח לבן תופח) // שקית אבקת אפייה (כפית שטוחה) // מיץ מחצי לימון // 3 כפות קקאו

אופן ההכנה:

מערבבים בקערה את הסוכר והשמן, ומוסיפים בהקצפה את הביצים אחת אחרי השנייה. ממשיכים להקציף במהירות גבוהה עוד כ־7-5 דקות עד לקבלת קצף תפוח ובהיר // עוצרים את ההקצפה, מוסיפים את הקמח, אבקת האפייה ומיץ הלימון ומערבבים היטב עד שמתקבלת בלילה אחידה // משמנים את התבנית ומפזרים מעט קמח כדי למנוע הידבקות // שופכים לתבנית שלושה רבעים מכמות הבלילה // מוסיפים לבלילה שנותרה את הקקאו ומערבבים היטב // יוצקים את בלילת הקקאו על העוגה ובוחשים מעט, המטרה היא לקבל עוגת שיש // אופים כ־40 דקות בתנור מחומם מראש בחום של 180 מעלות בתוכנית טורבו.