ידעתי מיד שהנרצח הוא בעלי, כנראה שהתפקיד הזה בחר אותי

בריאיון גלוי לב מספרת סיון אוחיון, אלמנתו של הרב שי אוחיון הי"ד, על תהליך החזרה בתשובה של שניהם ועל הזוגיות הנדירה שניהלו.

עפרה לקס , ד' בכסלו תשפ"א

"אם לא הייתי נשואה לו בשנים האלה, לא הייתי קמה עכשיו". אוחיון
"אם לא הייתי נשואה לו בשנים האלה, לא הייתי קמה עכשיו". אוחיון
צילום: מירי שמעונוביץ

"לשי הייתה הקהילה שלו והוא היה מעביר שיעורים. אבל אני כל הזמן אמרתי לו: שי, אני לא מבינה איך העולם מפסיד אותך", מספרת סיוון, אלמנתו של הרב שי אוחיון הי"ד, שנרצח לפני חודשיים וחצי על ידי מחבל בדקירות סכין בצומת סגולה פתח תקווה.

אנחנו יושבות בסלון ביתם החם, התפאורה מסביב כוללת ספרי קודש ומשחקי ילדים. תמונה של הרב שי לא תלויה פה על הקיר, הוא עדיין חי ונוכח.

"פרט לידע העצום שלו בתורה ובפוסקים היו לו מידות מדהימות, מידות נעלות ומתוקנות", היא ממשיכה. "כשהוא נרצח באופן שהוא נרצח, הבנתי למה הקב"ה בחר שזה יהיה ככה. כי עכשיו העולם יודע מי הוא, ה' החליט להוציא את האור הזה החוצה. קיבלתי כל כך הרבה טלפונים מאנשים שאמרו: קיבלנו על עצמנו לראות את הטוב, קיבלנו על עצמנו לא להיפגע מאנשים, החלטנו להיות בשמחה ולבטוח בקדוש ברוך הוא, התחזקנו בשמירת שבת ותפילות.

"לי זה קשה. אני בכלל לא מתקרבת לדרגה שלו, אין לי את מה שהיה לו להפיץ ולהשפיע, ואני מתמודדת עם הדבר הזה ועם החשיפה הזאת, שהיא לא פשוטה לי". ולמרות זאת, סיוון אוזרת כוח ומתראיינת. המסר שיש לה להעביר גדול מהביישנות הטבעית וגם מהקושי לצאת מהמקום שבחרה לעצמה עד היום, אי שם מאחורי הקלעים. "גיסתי אמרה לי שיש תפקידים שבוחרים אותנו. אז כנראה שהתפקיד הזה בחר אותי", היא אומרת ומיד מסייגת: "זה לתקופה הזאת. אני לא מתחייבת על ההמשך".

"החיבור שלנו היה מיידי"

החזות של סיוון והעדינות שלה עלולות להטעות. היא נעימה ושקטה, אבל לא שברירית. את הדרך שבה היא הולכת, דרך של שמירת תורה ומצוות, היא סללה לעצמה למרות הקשיים שהיו בדרך. אוחיון נולדה לפני 38 שנים בכפר סבא, למשפחה חילונית עם זיקה למסורת. את היסודי והחטיבה עשתה בממ"ד, את התיכון כבר עשתה במערכת החינוך החילונית. כשהייתה בצבא עברה המשפחה למושב שער אפרים, שבו גדל אביה. התפנית הגיעה בעקבות השירות בצה"ל.

"הייתי קשתית. סוג של תצפיתנית, כשהמשמרות הן רק בלילה. שירתי בבקעה, מול נופים עוצרי נשימה. לא הצלחתי לישון הרבה בימים, אז הייתי מסתובבת עם עצמי, חושבת על מהות החיים, סוג של מתבודדת. אז כמובן לא קראתי לזה ככה. הסתכלתי המון לשמיים וזה פתח בי משהו. נקשרתי לקדוש ברוך הוא".

החזרה בתשובה הייתה תהליך. אחרי השחרור היא החלה להשלים בגרויות ופסיכומטרי, ותוך כדי זה קרה. "זה היה קשה מאוד. לא ראיתי בעיניים. מבחינתי, מצאתי את האמת והייתי חדורת מטרה. שום דבר לא עניין אותי, גם לא החברים מסביב שצוחקים עליי, על הלבוש והבגדים ומה קורה שאני מתרחקת". גם לאביה היה קשה עם השינוי, והיא חזרה לגור בבית רק אחרי ליבון משותף של התהליך עם אביה.

לא פשוט ללכת ככה אחרי האמת שלך.

"בעזרת ה', זה נר לרגליי. את זה אנחנו כל הזמן מחפשים. ואני חושבת שבגלל זה החיבור ביני ובין שי היה מיידי".

שי נולד וגדל גם הוא בכפר סבא, למשפחה ציונית דתית. "שנה אחת למדנו באותה חטיבה ולא הכרנו זה את זה. הוא מאוד מוחצן, מאוד רואים אותו, ואני להפך. אז לא נפגשנו", היא צוחקת. "שי למד בישיבת בני עקיבא ובערך בגיל 15-14 עזב והלך לבדוק מה קורה בצד השני". את התיכון הוא כבר למד בממלכתי והתגייס לצבא כשהוא לא דתי. בגיל 22 התחיל לחזור למקורות. "הוא התקרב דרך רבי נחמן. מבחינתו זאת הייתה האמת. הוא היה טוטאלי. זאת הדרך ועוזבים את כל השאר".

יום שישי אחד, כשסיוון הייתה בעבודה, אמה התקשרה וסיפרה שחברה שלה חשבה על מישהו בדיוק בשבילה. "הייתי בת 24. לא יצאתי אז הרבה ולא התלהבתי מההצעה. זו הייתה תקופה של לחץ בעבודה והייתי צריכה להתאושש ממעט הדייטים שהיו לי לפני כן. אבל אמא שלי לא ויתרה. היא אמרה: תיפגשו רק פעם אחת ואני עוזבת אותך. כבר בטלפון הראשון שלנו אמרתי: יש פה משהו. הרגשתי שזו נשמה שמדברת אליי. בפגישה השנייה כבר ידעתי שזה הוא. אלה לא היו רגשות סוערים. זו הייתה ידיעה בראש: זה זה".

המידע המודיעיני שקיבל שי על הבחורה שהוא עומד לפגוש היה מוטעה. סיפרו לו שמדובר בתושבת היישוב עפרה, כלומר מתנחלת. "הוא היה מאוד מעורב במחאה נגד ההתנתקות. הוא חשב שיפגוש ג'דאית כזאת, ובסוף, הוא תמיד היה מספר, הביאו לו מרתא בת בייתוס", היא שוב צוחקת. למרות הפער בין הציפייה למציאות, גם הוא הבין מיד שהם נועדו זה לזו. בפגישה הרביעית הוא כבר ביקש את ידה, והשניים נישאו וגרו ביחידת הדיור של הוריה במושב.

הפער בין אורח החיים שהנהיגו בביתם הפרטי שהחל להיבנות ובין זה של שאר בני המשפחה והמושב, הביא עמו אתגרים. "אחרי האירוסין הוא שאל 'יש לכם מקווה גברים במושב?'. ידעתי שהיה מקווה שהסבו אותו להיות של גברים. אמרתי לו 'כן, בטח'. אבל זה היה מקווה שקשה מאוד להגיע אליו בחורף. הוא היה מוזנח ושבור. למרות זאת, שי היה טובל שם תמיד. בשנה הראשונה לנישואים שלנו קניתי לו ליום ההולדת מגפי גומי של חקלאים עם מלא סוכריות שהוא אהב, כדי שיוכל לבוסס בבוץ בדרך למקווה. הוא גם לקח על עצמו לנקות ולסדר את המקום, לסלול גישה נוחה יותר. ברוך ה' היום הרבה יותר טובלים שם".

"אני הולך לקחת נייר וחוזר"

כשהשניים נישאו שי היה בן 25, סטודנט לראיית חשבון, ובמקביל תלמיד כולל בהוד השרון. קצת אחרי החתונה אביו חלה בסרטן ואחרי שנה המצב הידרדר במהירות. "הוא סעד אותו במסירות", מספרת סיוון, "הוא היה איתו בבית החולים ולקח אותו לאן שצריך, לטיפולים ולרבנים. הוא בילה איתו לילות שלמים ותוך כדי המשיך ללמוד.

אבא של שי עבד בעבודה פיזית מאוד קשה ואחרי העבודה היה הולך לשיעורים בבית הכנסת. הוא היה מאוד חריף, עם זיכרון פנומנלי. החלום שלו היה שבפנסיה הוא רק ילמד תורה". האב נפטר ולא הספיק למלא את שאיפת חייו. באותה תקופה נשארו לשי רק שתי בחינות בדרך הארוכה והמפרכת להסמכה מטעם לשכת רואי החשבון. "אבל הוא החליט שהוא עוזב הכול והולך ללמוד רק תורה".

איך הרגשת עם ההחלטה הזאת?

"קודם כול, מאוד כיבדתי את ההחלטות שלו. מה שהוא מחליט, אני איתו. זה לא היה פשוט, אבל מבחינתי אם זה מה שהוא רוצה לעשות - אני שם ואני מברכת על זה". שי החל ללמוד בכולל בכפר סבא, והתלבט אם לגשת לבחינות של הרבנות. "הוא אמר לי: למה שאגש? אני לומד כדי ללמוד, לא כדי להוציא תעודות. אמרתי לו: אתה גם ככה שם, מה אכפת לך להיבחן? הוא הסכים. צ'יק צ'ק הוא הוציא את הכושר לרב אזורי ואת הכושר לרב עיר".

אני פוקחת זוג עיניים תמהות. לא מדובר בלימודים קלים, ומי שעבר הסמכה כזאת לא מחביא אותה בדרך כלל. היא מבינה את התמיהה ומסבירה: "מבחינתו זה לא היה וואו, זה היה נייר. גם מבחינתי זה היה ככה. כשהוא סיפר שהוא נוסע עם החברותא שלו, וגם אשתו של החבר באה לקחת את התעודה, שאלתי אותו אם לבוא גם. הוא אמר: שטויות, אני הולך לקחת נייר וחוזר. ככה זה היה. הוא קיבל מאבא שלו את הזיכרון המטורף. היית שואלת אותו מתי ייצא חג מסוים בעוד חמש שנים, מתי ייצא היום־הולדת שלך בעוד שבע שנים, הוא היה מחשב מהר בראש וזהו. כשהיה נותן תשובה, זה כלל את הפוסקים, ראשונים ואחרונים".

עם השנים התאגדה סביבו קהילה בשער אפרים. "מתוך ההליכה לבית הכנסת, לאט לאט אנשים התחילו להתקרב אליו. הוא היה חוזר מהכולל למנחה וערבית ומעביר שיעור גמרא והלכות כל יום. הוא לא כיהן כרב מטעם המדינה, אבל הוא כיהן כרב קהילה לא בשכר. זו הייתה החלטה מאוד קשה לעזוב".

לפני שלוש שנים הם עברו לפתח תקווה, כדי שיהיו להם עוד אפשרויות בחינוך הילדים - טוהר־מיכל שעוד מעט ימלאו לה 13, הלל שעוד מעט ימלאו לו 11, שילה בן התשע ומלאכי בן הארבע. למרות המרחק הגיאוגרפי, גם אחרי המעבר הרב שי המשיך להיות בקשר עם הקהילה בשער אפרים והיה נוסע לשם מדי יום כדי להעביר שיעורים. בשנה האחרונה הוא גם היה נוסע לצור יגאל כדי להעביר שם שיעורי דף יומי.

זו מסירות שלו, אבל גם מסירות שלך.

"נכון, אבל מבחינתי הייתה לנו זוגיות מושלמת, לא יכולתי לבקש יותר. הרגשתי כמו מלכה. כל מה שאני רק רוצה וחולמת יש לי. אי אפשר לתאר את הכבוד שהוא היה נותן לי, הרגשתי שאני לא יכולה להחזיר לו באותה רמה. זה היה יותר מדי טוב.

"יומיים לפני הרצח התקשרתי לחברה שלי ואמרתי לה: אני לא יודעת, אני מרגישה יותר מדי טוב. יכול להיות שהחיים כל כך מושלמים? לא חיפשנו יותר מדי חומריות. חיפשנו את הבית, המשפחתיות והביחד, וזה היה הכי ביחד שאפשר. הוא היה מרגיש אותי גם אם לא הייתי מדברת. הוא היה המשענת, הבעל, היועץ, החבר, הכול. הייתי באה הביתה ולא היה לי צורך בשופינג או בחברות או בשיעורי תורה. הרגשתי שזה בבחינת בית מקדש מעט, ממש. כל החיים שלי היו כאן, איתו. הוא מילא את הכול".

איך ממלאים חלל כזה?

"אני לא יודעת לענות על זה. אני כרגע בעיקר בעשייה, ויש המון מה. אני מדברת איתו כל יום, מתייעצת איתו, מנסה לחשוב מה הוא היה אומר, ואנחנו משתדלים להמשיך את הדרך שלו. הדברים שהכי אפיינו אותו זה אהבת תורה, אמת, פשטות ושמחה. לא משנה מה היה, הוא תמיד היה שמח. גם אם היה מאוד קשה, והיו תקופות לא פשוטות. הוא היה אומר: אל תדאגי, הכול טוב. היו לו ביטחון ואמונה בקב"ה ברמה טוטאלית".

סיוון חולקת את סיפורי הלידות שלה, ודרכם מכירה לנו את הרב שי. הלידה הראשונה הייתה בניתוח חירום. "שתינו, אני והבת, היינו בסכנת חיים". בלידה השנייה אובחן קרע ברחם וגם ההיריון הזה נגמר בניתוח חירום. על ההיריון השלישי הרופאים כעסו. "שמעתי מהם רק צעקות, כמה אני לא אחראית. הייתי בטוחה שאני לא יוצאת מהניתוח הזה, שאני לא חוזרת הביתה. נפרדתי מהילדים, סידרתי את הבגדים שלהם ואיחלתי לשי שיהיה לו קל. הייתי בייאוש מוחלט, אבל הוא כל הזמן האמין שיהיה בסדר ושה' שומר עליי".

המצב הרפואי אומנם חייב ניתוח, אבל הפעם הוא לא היה פתאומי אלא נקבע מראש. "זו הייתה הלידה הראשונה שהוא נכנס איתי אליה, וכל הלידה הוא סיפר לי סיפורים על הבעל שם טוב ורק דיבר אמונה וביטחון. הוא כל הזמן אמר הכול טוב, אל תדאגי, הכול טוב. זה היה המשפט הכי שגור בפיו".

את לוקחת איתך את הדלק הזה היום?

"מי שאני היום זה המון המון בזכותו. למדתי וספגתי ממנו המון. היה עוד הרבה מה ללמוד וחבל שנשארתי ככה, מחכה. אבל כשקמנו מהשבעה אחי, שהתחיל להתחזק בעקבות המקרה, אמר: 'אני מרגיש ששי בא להראות לנו את הדרך איך צריך להתנהל בעולם והלך. עכשיו הוא אומר לנו תמשיכו'. זה היה לי נורא מדויק, כי שי לימד אותי כל כך הרבה. אני חושבת שאם לא הייתי נשואה לו כל השנים האלה, לא הייתי קמה עכשיו".

אני שואלת אם אין לפעמים כעס על בורא עולם, שככה קטע את האהבה הגדולה ולקח את שי אליו. היא לא ממש מבינה על מה אני מדברת. "איך אני יכולה לכעוס? אף אחד לא מבטיח לנו שנתחתן, וכשאנחנו מתחתנים אף אחד לא מבטיח שיהיה שלום בית וזוגיות טובה, וגם לא שיהיו ילדים. כשהקדוש ברוך הוא נותן לנו, אנחנו כל הזמן יוצאים במחול ומשבחים? לא. אנחנו אומרים תודה, זה מובן מאליו.

''עכשיו, כשמגיע משהו טראגי, אז מה, עכשיו נבוא בטרוניה? כמו שאנחנו מאמינים באמונה שלמה שאם הוא נתן לנו את הבית הזה ואת הילדים האלה זה לטובתנו ובשבילנו, אז גם הרגעים האלה הם לטובתנו ובשבילנו. מבחינתי שי נמצא במקום הכי טוב שיש, בעולם שכולו טוב. החיסרון הוא שלנו".

"אבל אני מאמינה שגם זה", היא מוסיפה מיד, "הוא חלק מהמסע הנשמתי שלי. זה מה שמלמעלה הסכמתי עליו. אז הסכמתי. אני לא יכולה להתלונן. זה קשה, בוכים לקדוש ברוך הוא שיעזור ויחבק וייתן כוחות. אבל חס ושלום לא כועסים".

"ידעתי מיד שהנרצח הוא בעלי"

בכניסה לבניין של משפחת אוחיון וליד הדירה של המשפחה עדיין תלויות מודעות האבל הרבות ורק הגשם מרטיב אותן בדמעות. יש שם מודעה של בית המדרש ושל הכולל, מודעה של המשפחה ומודעות של השתתפות בצער. חלפו מאז חודשיים וחצי, כל כך הרבה, כל כך מעט.

ימי ראשית אלול בישרו למשפחת אוחיון התחלות חדשות ומרגשות. בג' באלול התחילה סיוון עבודה חדשה כחשבת שכר בחברה ברעננה, משרה שמאוד רצתה בה. בי"ב באלול, שהיה גם הראשון בספטמבר, היה אמור שי להתחיל לעבוד כרב בשב"ס. הוא התעתד לעבוד בחלקיות משרה, כדי להיות עם הילדים בבית בצהריים. ריח של התרגשות והתחדשות עמד בבית. "סידרנו מי ייקח את מלאכי הקטן בבוקר ומי אחר הצהריים. הכול היה נראה מושלם". סיוון הספיקה להיות בעבודה שלושה ימים. את יום רביעי היא זוכרת לפרטי פרטים. את העובדות, את התחושות, את הדקות.

בבוקר יום רביעי, ו' באלול, התיישבו סיוון והרב שי כבכל בוקר לשתות יחד קפה ולשוחח. "לא היה בוקר שדילגנו על זה. אפילו שהילדים היו מסביבנו, הם ידעו שלא מפריעים לנו". מלאכי הקטן ביקש משי שלא ילך לכולל. "הוא אמר לו: אני רוצה שתישאר איתי, אל תלך. גם לי הייתה מין הרגשה לא מוסברת. אמרתי לו: אולי תישאר היום עם מלאכי, מה זה משנה? הוא אמר: לא, יש לי רק עוד כמה ימים בכולל, אני לא רוצה לפספס. כרגיל, הסכמתי איתו, אבל הייתה לי כזאת באסה שהוא הולך. אני לא מכירה את התחושות האלה בדרך כלל".

שעות הבוקר חלפו בנעימים בעבודה החדשה של סיוון. בשעה אחת היא יצאה להפסקה. 11 דקות אחר כך הרב שי התקשר לטוהר־מיכל ואמר שהוא ירד מהאוטובוס והוא בדרך לאסוף אותה. כמה דקות אחר כך החליטה סיוון לבדוק מה קורה. היא התקשרה לבת שלה, ואחר כך לשי, אך הוא לא ענה. "זה היה בשעה אחת ורבע, בדיוק בזמן שבו קרה המקרה".

סיוון הניחה שהוא נמצא בתפילת מנחה והתקשרה באחת וחצי, מתוך מחשבה שהוא כבר סיים. "בדיוק אז אחד העובדים אצלי בעבודה הסתכל בסלולרי שלו ואמר: וואי, היה פיגוע בצומת סגולה בפתח תקווה. אדם בן 35 עם חזות חרדית. באותו רגע כל הדם אזל לי מהגוף. אמרתי לו: זה בעלי. הוא אמר: רגע, בואי נבדוק. הוא נכנס לאתר חדשות, אבל ראו רק את הצומת ואת המחבל שמנסה לברוח".

סיוון התקשרה לחברים ולקרובי משפחה, אבל הם לא ידעו יותר ממנה. "התחלתי לרעוד רעידות לא רצוניות, השיניים שלי נקשו. הייתה לי מין ודאות שזה הוא ולא הצלחתי להשתלט עליה. ניסו להרגיע אותי בכל מיני דרכים, אבל עם כל מה שאמרו לי ומה שניסיתי להגיד לעצמי לא הצלחתי להירגע". אחר כך היא שמעה שהפצוע מהפיגוע נפטר.

"בשתיים וחצי אבא שלי התקשר ואמר: סיוון, בואי הביתה. אמרתי לו: אני רק מחכה ששי יחזור אליי ויתקשר. אז הוא אמר: בואי הביתה עכשיו, אנחנו בדרך לבית שלך. הוא כבר ידע. ואני הייתי כמו ילדה קטנה, אמרתי לו: אני רק מחכה ששי יחזיר לי טלפון ואני אגיע, מבטיחה. אבא שלי אמר לי: סיוון בואי, זה שי". האב ניסה לומר לה שבעלה רק פצוע, אבל לא היה צריך לבשר לה דבר. "אמרתי לו: הוא נפטר".

"זה עדיין כמו - אני לא יודעת אם לקרוא לזה - חלום, זה טירוף. התקופה הזאת מאותו יום היא כמו שמריצים סרט. זאת רכבת הרים", היא משתפת, "אין יותר מדי זמן לעכל את הדברים".

"בית המשפט הוא נטו פוליטי"

לפני שבועיים וחצי הרס צה"ל את בית המחבל ח'ליל דויכאת, שרצח את הרב שי בדקירות סכין גדולה וחדה. דויכאת החזיק באישור עבודה בישראל ולן באותו לילה, ללא היתר, באתר הבנייה שבו עבד. פעולת צה"ל התקיימה לאחר שבג"ץ דחה את עתירת משפחת המחבל. בפסק הדין שכתב השופט נועם סולברג הוא ראה לנכון להוסיף: "בסוף הדיון שמענו בכאב את דברי אלמנתו של הרב שי אוחיון ז"ל. הלוואי שלא תדע עוד צער".

סיוון הייתה פעילה מאוד בהליך המשפטי. היא הגיעה לדיונים, הביעה את עמדתה הנחרצת מול המיקרופונים והמצלמות שהופנו אליה, לראשונה בחייה, ולא התבלבלה גם כשניסו להכשיל אותה בשאלות קשות. סיוון גם פרסמה מכתב חריף שמוען לשופטי בג"ץ ובו כתבה: "בראשי עוברת המחשבה, שאם היה נהרס ביתו של המחבל שרצח את עלם החמודות (עמית בן יגאל, ע"ל), יש סיכויים רבים מאוד שהרוצח של בעלי הי"ד היה חושב פעמיים על הצעד הנורא אותו ביצע. אני לא רוצה לשמוע חס ושלום על עוד מקרה נורא כמו שאנו עברנו ועוברים. זה נורא. זה קשה. זה איום ונורא. אין מילים כדי להסביר את עוצמות הכאב והחיסרון".

היא הוסיפה: "אנו חייבים להשתדל למנוע את המחבל הבא. זוהי חובה מוסרית וערכית כלפי כל מי שחי פה בארץ ישראל. האם מי שמונע את הריסת בית המחבל יכול להרים את ידיו ולומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'? יש לי ספק גדול מאוד בלב, ולא רק לי".

בתוך כל מה שאת עוברת, את מנסה למנוע את הרצח הבא.

"כן. זה ממש חשוב לי. עוד לפני כן, בכל פעם שהיו מקרים כאלה הייתי לוקחת את זה מאוד קשה וכועסת למה לא עושים כאן כלום, אבל הרגשתי שאני כזאת קטנה ואין לי כוח להזיז דברים. אני עדיין חושבת שאני כזאת קטנה ואין לי כוח להשפיע, אבל אני כבר בסיטואציה הזאת, אז את הקול הקטן והחלש שלי אני צריכה להשמיע. על אסתר אמרו 'אם לעת כזאת הגעת למלכות'. אז אומנם לא מלכות, אבל אם לעת הזאת הקב"ה הביא אותי לכאן, זה המינימום שאני צריכה לעשות".

החשיפה, היא אומרת, לא מתאימה לאופי שלה. "זה האנטי־תזה שלי. אני לא אישה של מילים. כל הזמן הייתי צוחקת על זה ששי מדבר יותר ממני. אני אוהבת את השקט. זו הייתה החלטה לא פשוטה לקום ולהתראיין כי זה נגד הטבע שלי, מצד שני מישהו חייב לצעוק כדי שיתעוררו פה. אי אפשר להמשיך את החיים כאילו כלום. המדינה והעם היהודי הקריבו יותר מדי קורבנות, אסור לשתוק על זה. רק המשפחות השכולות, או בעיקר הן, יכולות לומר משהו שיהיה עוצמתי, כי זו צעקה מלב שותת דם".

את חושבת שמשהו מהלחץ שהפעלת גרם לכך שבית המחבל נהרס?

"אני לא יודעת. אני אומר לך בכנות, ואני לא אוהבת את מה שאני הולכת לומר: אני חושבת שבבית המשפט זו פשוט פוליטיקה. ברגע שהנשיאה חיות מינתה את הרכב השופטים, בגדול היה ברור לאן זה הולך. יכול להיות שהיה רצון להרגיע את העם אחרי מה שהיה עם רוצח החייל עמית בן יגאל. זה נטו פוליטי. אחד הדברים שהכי הייתי רוצה לומר זה שצריך לשנות את בית המשפט העליון. אי אפשר שגם לשם הפוליטיקה תיכנס. זה אמור להיות מקום ניטרלי, ולצערי הוא לא".

סיוון לא מתנחמת בהרס בית המחבל שגדע את חייו של בעלה. "הדבר היחיד שזה נתן לי הוא תקווה שהמדינה מבינה שאי אפשר לשתוק על זה ושייעשו צעדים יותר חמורים וברורים. מבחינתי זו רק תחילת הדרך. הם הרי יבנו את הבית מחדש, זה בסך הכול בלוקים ואצלם גם לא צריך אישורים. זה נטו הרתעה כדי להראות שאנחנו לא שותקים. אף אחד לא יחזיר לי את שי ואין כאן עין תחת עין, אבל זה כדי שהם יבינו שמדינת ישראל לא שותקת על רצח, ומבחינתי גם על ניסיון לרצח. צריך למשל לשלול מכל המשפחה היתרי עבודה בישראל. זו הרי שנאה ששואבים מהבית. לא יכול להיות שרוצחים אותנו ונמשיך לפרנס אותם. באף מדינה לא היו נותנים לזה מקום".

בבוקר יום הפיגוע ציטט ראש הממשלה בנימין נתניהו בגאווה כותרת בעיתון, לפיה לראשונה מזה 56 שנה אף ישראלי לא נרצח בפיגוע במשך שנה שלמה. "לפני הכול, אני פה כדי לשמור על החיים שלכם. נמשיך להביא ביטחון ומתוכו גם להביא שלום", כתב נתניהו. בצהריים רצח המחבל את הרב שי.

"האמירה של נתניהו מרתיחה אותי", אומרת סיוון, "על זה אתה מתגאה, על אזרחים? מה עם רצח של חיילים? אולי המחבל הזה שמע את האמירה הזאת, ובאותו רגע החליט להראות שעדיין אפשר לרצוח יהודים? יכול להיות שגם ביבי היה סוג של שליח, אני לא יודעת".