אין לנו פתרון ללהט"בים

לנוכח המאמצים לגרור את השיח התורני לפשרנות בסוגיית הלהט"ב, צריך לומר בכנות: לא נעזוב את עמדת התורה, שלא מתירה את המעשה. דעה

מאיר סיידלר , ג' בכסלו תשפ"א | עודכן: 17:51

ד"ר מאיר סיידלר
ד"ר מאיר סיידלר
ללא קרדיט צילום

בסוגיית הלהט"ב, בציבור הדתי־לאומי, גדולים חקרי לב. לא זכורה לי מבוכה ערכית שכזו בקרבנו מעולם, והנושא לא יורד מסדר היום שלנו.

הסיבה לכך פשוטה: המהפכה הלהט"בית טרם הושלמה. עוד זה מדבר (הצעת חוק הורה 1 והורה 2) וזה בא (הצעת חוק הדורשת לאסור כל טיפול פסיכולוגי לשינוי הנטייה המינית). מבחינת ארגוני הלהט"ב, הדרך למימוש מלא של מה שהם מכנים "זכויות אזרחיות" עוד ארוכה.

הציבור הדתי־לאומי הוא יעד אסטרטגי של ארגוני הלהט"ב, כי הוא מהווה לשון מאזניים בחברה הישראלית. אם יכבשו אותו, או לכל הפחות את המיינסטרים שלו, המהפכה הלהט"בית תושלם. החרדים ישתבללו בחזרה, והחברה הישראלית והציבור הדתי־לאומי בתוכה יצעדו קדימה לאור חזונם של נביאי ישראל החדשה (הקרן לישראל חדשה היא מהתומכות הבולטות של ארגוני הלהט"ב בארץ).

למרות האזכור של הקרן לישראל חדשה ושל ארגוני הלהט"ב – שמאמציהם לחדור לציבור הדתי־לאומי הם עובדה מוכחת – חשוב לי להדגיש שאינני מאמין בתיאוריות קונספירציה. להבנתי, תנועת הלהט"ב מתנחלת בלבבות בעיקר בגלל מה שניתן לכנות "התביעה המוסרית". הכלי המרכזי המקדם תביעה זו בפורומים ציבוריים ותקשורתיים הוא "הסיפור האישי".

הסיפור האישי הוא בהחלט game changer. אנו נדרשים להסתכל בעיניהם של הומואים ולסביות ובני משפחותיהם, בשר מבשרנו, שצצים אל מול עינינו המשתאות במספרים שלא תיארנו לעצמנו. אנחנו שומעים מהם שהם לא בחרו להיות כאלה וחלקם הגדול מעידים על עצמם שניסו את הכול כדי לצאת מזה. אחדים מביניהם אף הקימו משפחות כדת משה וישראל בתקווה שנטייתם החד־מינית תיעלם, אך זה לא קרה, והם פשוט לא מוכנים ולא יכולים להמשיך לשקר לעצמם ולסביבתם. "אז מה הפתרון שלכם?", זוהי התביעה המוסרית הנשמעת מפיהם, והעולם כולו ובפרט עם ישראל, רחמנים בני רחמנים שהאמפתיה היא בדנ"א שלהם, נדרשים להיענות לה. כללו של דבר, הסיפור האישי והתביעה המוסרית המתלווה אליו הם העומדים מאחורי הצלחת הנרטיב הלהט"בי.

מנגד, העובדה שהתורה מתעבת משכב זכר לא ניתנת לשינוי. הניסיון לרבע את העיגול ההלכתי, שעליו שוקדים רבנים עם חתימה תקשורתית גבוהה המשתייכים לזרם הליברלי של הציונות הדתית, חסר סיכוי. לא יימצא פרוזבול לזוגיות הומוסקסואלית מסוג כלשהו שיתקבל על פוסקי ההלכה. גם המשתייכים לזרם הליברלי שבציונות הדתית, שחלקם נסחפים עם המגמה הכללית, לא יוכלו שלא להודות שמדובר בהנחת המבוקש, עם מטרה שסומנה מראש: המצאת פתרון הלכתי, או לכל הפחות תמיכה רבנית בפתרון חוץ־הלכתי, שיאפשר לזוגות הומוסקסואליים דתיים לחיות ביחד, בברכת פוסקי הדור.

זה לא יקרה. מתן לגיטימציה לזוגיות הומוסקסואלית לא יעבור את המשוכה ההלכתית, ובסופו של דבר גם לא את המבחן החברתי־חינוכי. הציבור הדתי־לאומי ברובו לא יסכים לכך שילדיו ייחשפו במוסדות החינוך שלו למגוון נטיות מיניות שוות ערך המייצגות כולן "מיניות בריאה", כפי שקורה במערכת החינוך החילונית. בישיבות התיכוניות ובאולפנות ימשיכו לחנך לבחירת בן או בת זוג רק מהמין השני, ולמודל המשפחה הבלעדי המורכב מאב ואם המופיע במקורותינו.

אז מה הפתרון שלנו? ובכן, קודם כול כנות כלפי עצמנו וכלפי אלה בתוכנו שמתמודדים עם הנטייה החד־מינית. אנחנו לא נעקם את תורתנו הקדושה בגלל הסיפור האישי, גם אם לא יימצא פתרון ליחידים. אין ולא יהיה פתרון דתי־הלכתי מכיל לאורח חיים הומוסקסואלי. המשפחה תחבק, רבני הקהילות יתלבטו באשר לגבולות ההכלה, אבל החינוך לתורה ומצוות לא ישנה את הפרמטרים הבסיסיים של היהדות כדי להתאים את עצמו לאופציה של אורח חיים הומוסקסואלי. אנחנו, וגם בעלי הנטייה החד־מינית שבתוכנו, ניאלץ לחיות בלי פתרון. העמדה התורנית הבלעדית המכוונת לטובת הכלל עלולה אכן לפגוע ברגשותיהם של יחידים. אולם, עם כל הכאב, החברה הדתית־לאומית לא תעזוב מקור מים חיים ותתאבד על "פתרון". חפצי חיים אנחנו.

הכותב הוא מרצה בכיר לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת אריאל ומלמד באוניברסיטת בר־אילן