מילה בסלע

אחרי שנים ארוכות שבהן השיח ברשת הלך והידרדר גל חדש של תביעות דיבה שהגישו עיתונאים נגד גולשים מבקש לגבות מחיר על הכפשות וגידופים

עפרה לקס , ג' בכסלו תשפ"א

אבישי גרינצייג
אבישי גרינצייג
צילום: עמיחי לבון

הטוויטר ורשתות חברתיות בכלל נראות לפעמים כזירות של קרבות בוץ. לצד דעות וחדשות נזרקים לחלל הרשת גם הרבה גידופים, קללות והאשמות שווא. את עיקר האש חוטפים פוליטיקאים וגם עיתונאים. לאחרונה כמה עיתונאים החליטו לשים סוף לתופעת האשמות השווא.

זה התחיל מעמית סגל, הפרשן הפוליטי של חדשות 12. צייצן אחד טען שסגל הצדיק את יונה אברושמי, רוצח פעיל השמאל אמיל גרינצוויג, והצדיע לרוצחים מימין. עוד טען המצייץ כי סגל הוא "מכונת הסתה ודה לגיטימציה”. סגל החליט לתבוע אותו בתביעת דיבה על סך כ־140 אלף שקלים, בין השאר בגלל מספר העוקבים הרב שיש לו ברשת החברתית טוויטר. שבועות אחדים אחר כך כתב עמירם גולדבלום, פרופסור לכימיה באוניברסיטה העברית וממייסדי תנועת 'שלום עכשיו', שסגל הצדיק את רצח רבין. גם הוא נתבע על אותו סכום. לא עברו כמה שבועות וסגל תבע שוב, הפעם את בעליו של משרד יחסי ציבור שקבע שסגל הוא שופר התעמולה של גבלס.

המגמה לא נעצרה אצל סגל. לפני כמה שבועות תבע העיתונאי ברוך קרא מחדשות 13 את העיתונאי אלי ציפורי, לאחר שלדבריו הנ"ל מפרסם נגדו דברי בלע וכזב. השיא מבחינתו של קרא היה טענותיו של ציפורי על כך שקרא חושף את מקורותיו, האשמה שנחשבת חמורה בתחום העיתונות. גם חן ליברמן, עיתונאית חדשות 13, תבעה שני משתמשים ברשת הטוויטר לאחר שטענו שהיא השתמשה בגופה כדי להגיע לתפקידה העיתונאי.

ביקורת – כן, אובססיה – לא

אופנת הגשת התביעות מצד עיתונאים עוררה גלי ביקורת. היו שכינו את התביעות האלה "תביעות השתקה" וטענו כי העיתונאים מבקשים להעלים את הביקורת נגדם. היו שטענו כי העיתונאים, אשר מתבססים על חופש הביטוי וחיים ממנו, כורתים את הענף שעליו הם יושבים בכך שאינם מאפשרים לקולות אחרים להישמע במרחב. מי שחושב בדיוק הפוך הוא אבישי גרינצייג, עיתונאי 'גלובס', שתבע בעצמו לפני כמה ימים את העיתונאי אלי ציפורי. לדברי גרינצייג הוא רגיל לספוג אש מגולשים, אולם אצל ציפורי זה היה אחרת.

"ברגע שזה הפך להיות אובססיבי, השתלחויות של חמש ולפעמים שש פעמים ביום, ראיתי שזה לגמרי יוצא משליטה ושאין ברירה", הוא מסביר. גרינצייג לא תבע מיד, אלא ניסה לפעול בדרך אחרת. "אמרתי: אתה רוצה לבקר אותי - תבקר, אבל לא ככה. זה לא עבד והסגנון הפך בוטה יותר ויותר בלי קשר לעובדות". לבסוף כמות ההכפשות עברה את הגבול שהוא יכול היה להכיל.

אחת הטענות כלפי עיתונאים שתובעים דיבה היא שלהם יש את המקלדת או המיקרופון שלאנשים מן השורה אין, ואם זו הדרך להעביר עליהם ביקורת - צריך להשלים עם זה. "מדובר באדם שיש לו עשרות אלפי עוקבים בפייסבוק ואלפים בטוויטר והדברים שלו מקבלים הד בווטסאפ. אני לא חושב שאני החזק והוא החלש", משיב גרינצייג, ומחדד: "אני בכלל לא חושב שזה צריך להיות המדד. אם אדם חלש גנב מיליון שקלים מאדם שיש לו מיליארד, זה אומר שהוא לא גנב?".

גרינצייג מבקש לדבר על העניין העקרוני. "אני לא חושב שזה משבית את חופש הביטוי, להפך. תביעות כאלה מאפשרות אותו. הרבה אנשים לא רוצים להתבטא כי הם חוששים שיתקפו אותם בצורה מכוערת. אם התוקפים יבינו שאי אפשר להכפיש סתם כי יש לזה מחיר, אנשים יעזו להביע את דעותיהם יותר בחופשיות. חוץ מזה, תביעות כאלה ישפרו את רמת השיח. אני לא רוצה שאנשים יפסיקו להעביר ביקורת אלא שינהלו שיח מכבד, שלא מייחס עבירות פוליטיות ואתיות לאדם כזה או אחר".

"כמובן שמבחינת החוק זכותו של כל אדם שמרגיש שדיבתו הוצאה לתבוע בבית המשפט, ואם הוא מוכיח שהצדק איתו - גם ליהנות מהפירות", אומר העיתונאי ישי שנרב, שמשדר מדי בוקר בגל"צ את 'נכון להבוקר'. עם זאת, שנרב מבקש מעמיתיו העיתונאים לזכור איזה כוח יש להם בידיים. כוח שלהם יש ולאזרח מן השורה אין. "אני מציע לעיתונאים לא לשכוח מה זה לצרוך תקשורת בלי יכולת להשפיע עליה".

שנרב מבדיל בין תופעת הכפשה, שאיננה קשורה לתפקידו העיתונאי של אדם, ובין דיבה. "אם אדם מדפיס מודעות, כותב בהן שרצחתי ושדדתי ותולה אותן בכל מקום - אני אתבע אותו. אבל האשמות שקשורות לעבודה הן משהו אחר". כאן מציע שנרב לראות את הוצאות הדיבה בהקשר של הכוח שיש לעיתונאי. הדברים שהוא אומר או כותב נשמעים או נקראים על ידי מאות אלפי אנשים, שתגובתם לא תישמע באותו אופן. אגב, גם שנרב בעצמו חטף בעבר. "אם אומרים שאני מתחנף לשמאל כי הבטיחו לי תפקיד בטלוויזיה - זה שקר מתועב. אם אומרים שהכניסו אותי לתפקיד שלי בעקבות התערבות של שרה נתניהו - גם זה שקר גדול. אבל הדברים האלה נכתבים במסגרת הוצאת הקיטור על התקשורת".

נראה שאנשים מרשים לעצמם לכתוב ברשתות החברתיות מה שהם רוצים. אתה חושב שתביעות כאלה יכולות לרסן את התופעה?

"זה התחיל בטוקבקים, ואני חושב שהשד כבר יצא מהבקבוק ואי אפשר להחזיר אותו. אולי בהמשך תהיה רגולציה ונראה עידון מסוים בכתיבה, אבל אני ממש בעד שאנשים יוכלו להתבטא בחופשיות ברשת החברתית, ואם הם מכפישים - שיישאו במחיר". לעיתונאים הוא מזכיר שהקללות והגידופים היו שם תמיד, ולא מדובר באיזה גל עכור של אלימות מילולית. "אבל אז הם היו נשארים בסלון, מול הטלוויזיה, ועכשיו זה מול העיניים וזה לא נעים".

השם הוא הכוח

"הטענה כאילו מדובר בתביעת השתקה היא מטופשת", אומר פרופ' יובל אלבשן, דיקאן הקמפוסים הרב־תרבותיים של הקריה האקדמית אונו. "זה נכון שעיתונאים צריכים להתנהג במשנה זהירות כי להם יש במה להגיב ולכתוב בה, ולאדם הפשוט אין. זה גם נכון שהעבודה שלהם היא להגן על חופש הביטוי, לאפשר לגרסאות שונות של האמת להילחם זו בזו, ולכן הם צריכים לאפשר גם לגרסאות שחולקות עליהם להתפרסם". אבל אחרי כל זה, הוא אומר, גם לעיתונאים יש זכות לשם טוב, כמו לכל אדם. "לכן אם מדובר בביטוי שכבר יצא לאור וכבר פורסם, והתביעה היא לא סנקציה מניעתית אלא ענישתית, יש לה מקום. חופש הביטוי הרי לא אמור להגן על שקרים, להפך, מטרתו לחשוף את האמת". מצד שני פרופ' אלבשן לא היה רוצה לראות סכומי עתק בתביעות האלה, כדי שלא להרתיע אנשים מלהעז ולכתוב את האמת שלהם. האיזון בין שני הערכים וקביעת סכום הפיצויים נתונים להכרעתו של בית המשפט.

"לעיתונאים אין מה למכור חוץ משם טוב, אמינות ומקצועיות. מי שמוציא עליך דיבה רוצה להחליש אותך ולערער את הלגיטימיות שלך", אומר עו"ד מיכאל דבורין, מומחה לתביעות דיבה ומי שמייצג את עמית סגל בחלק מתביעותיו. "תראי את סגל. מפריע להם שהוא נמצא שם והוא אומר את מה שהוא אומר ולא מישהו מטעמם. ההתקפות עליו הן אלימות ומתוזמרות. המטרה היא לסדוק את שמו הטוב ולשבור אותו". דבורין אומר שמדיניות התביעות מפסיקה את הזרם העכור ומוכיחה את עצמה. לדבריו, ברגע שעיתונאי או גוף לא תובע את מי שמתקיף אותו באופן סדרתי, יש החמרה בהתבטאויות נגדו. "אצל סגל זה התחיל בזה שאביו הוא טרוריסט, כי היה חבר במחתרת, ואז המשיך לזה שהוא רוצח. זה התחיל בכך שעמית הוא השופר של נתניהו וזה הפך לכך שהוא שותף בעבירות שלו".

ומה לגבי הטענה שלעיתונאים יש מיקרופון ומקלדת ולאדם הפרטי אין?

"עיתונאים סופגים הרבה קללות והכפשות ולא מגיבים, אבל הם משרטטים קו אדום שרק מעבר לו הם באמת תובעים. חוץ מזה אדם צריך לדעת שאם יש לו מאות ואלפי עוקבים וחברים - הוא כמו עיתון. אפשר לכתוב הכול בלי לחצות קווים אדומים ובלי להעלות ספקולציות שאני לא יודע לגביהן דבר".

זה חדש שאנשי ימין תובעים דיבה?

"כן, לאנשי ימין יש חשש מבית המשפט. הם מרגישים בנחיתות בזירה הזאת, כי קשה להשיג תוצאות לאומיות במגרש המשפטי. אבל הצד השני ממשיך ומכפיש והשאלה היא האם אדם מוכן להגיש את הלחי השנייה".

לדברי דבורין, הוצאות הדיבה עובדות בדרך כלל בדפוס דומה. "בדרך כלל, הצייצן הראשון מפרסם משהו אמיתי או קרוב לאמת. השני כבר מוסיף פרשנות, ולאט לאט מתרחקים מהאמת כך שאפשר להגיע למאה אחוז לשון הרע. כדאי להיזהר מזה". אגב, עו"ד דבורין מציע לכולם להיזהר במקלדתם, אנשי שמאל וימין כאחד, לכתוב רק עובדות שידועות כנכונות ובלי להכפיש. אחרת, הוא אומר, סכנת הדיבה מרחפת מעליהם. ואנחנו מוסיפים, שסתם כדאי להיות בני אדם. מאחורי המסכים והמקלדות יושבים אנשים אמיתיים עם חיים אמיתיים.