הצד האפל של האלימות במשפחה

דוחות סטטיסטים שמפיקה המשטרה לא משקפים בשום צורה את המצב בפועל. למעשה גברים לא פונים כלל לעזרה משום גורם ונוטים להתמודד לבדם.

מירב דבורקין כהנוב , ג' בכסלו תשפ"א

הצד האפל של האלימות במשפחה-ערוץ 7
אלימות
צילום: איסטוק

חדשות לבקרים אנו עדים למקרי אלימות בתא המשפחתי שנדמה שהולכים ומתרבים בצל משבר הקורונה, אשר סיומו לא נראה באופק.

על רקע זה עולים קמפיינים רבים המעלים לכותרות אלימות כלפי נשים, ובמידה רבה של צדק בשל הקצנה משמעותית של של מצבי דחק.

אותם מצבי דחק המייצרים שלל השלכות נפשיות קשות, גורמים בין היתר להחרפת מצבי תוקפנות ואלימות ויבואו לידי ביטוי בפני מי שהיום, כבר לא יכול לרווח את ההתמודדות הקשה, לצאת החוצה ו"לברוח" אלא מצוי, לרוב בעל כורחו, תחת אותה קורת גג, בתוך סיר לחץ ההולך ומסלים.

יחד עם זאת, ולנוכח מצבי סיכון הולכים וגוברים בתקופה זו, נשאלת השאלה אולי ביתר שאת, ומה עם המתרס הגברי בזוגיות? האם מצבי דחק, הרעה של מצבים נפשיים, החרפה של רמת תוקפנות \ תסכול \ חרדה ובכלל כל זאת, התנהגות אלימה, הינה נחלתם של גברים בלבד? ומה קורה בגזרה של נשים בתקופה זו, ובכלל? קל וחומר כאשר סוגיית האלימות הגברית כה בוערת, והמדיה מאותתת על מתרס אחד אלים בלבד?.

באופן מפתיע ומטיל תיגר על תפיסות והבניות חברתיות, מחקרים רבים מראים כי נשים נוהגות באלימות בשכיחות דומה לשל גברים.

כך לדוג' סקר הפשע השנתי באנגליה (CSEW) לשנת 2012-2013 מצא כי יותר גברים מנשים חוו אלימות בממדים הבאים: אלימות לא פיזית, כגון אלימות רגשית או כלכלית (56% לעומת 51% בהתאמה) ואלימות פיזית חמורה (34% לעומת 28% בהתאמה). לא נצפו הבדלים משמעותיים ביחס לשימוש בכוח פיזי מתון והטרדות מיניות פחות חמורות. כמו כן נמצא כי נשים חוו יותר איומים מאשר גברים ( 23% לעומת 8% בהתאמה) כמו כן יותר הטרדות מיניות חמורות ( 11% לעומת 3% בהתאמה) (2014Intimate Personal Violence and Partner Abuse ,).

במחקר שערכו מילר ושותפיו (2011), בקרב 3,642 גברים ונשים מ- 11 מדינות נמצא ש 42% מסך כל תקריות האלימות מאופיינות באלימות הדדית וב 39% מהמקרים רק הגבר הוא הנפגע מהאלימות. לעומת זאת, ביתר המקרים 19% רק האישה היא הנפגעת מהאלימות.

את הפער בין מחקרים אלו לבין סטטיסטיקות המעידות על קורבנות רבה יותר של נשים ניתן להבין על פי שטראוס (1985, 2015) בכך שמחקרים אלו שואבים מתוך דוחות של בתי חולים, סטיסטיקות משטרתיות, ודיווחים מתוך מקלטי חירום לנשים מוכות, כאשר באופן גורף נמצא כי נשים נפצעות באופן חמור יותר ולפיכך מגיעות יותר לבתי חולים, כמו כן כי רק 1% מהגברים מדווחים למשטרה על קורבנותם ((Straus, 1985.

חשוב לומר כי באופן מצער, אותו גיבוי, כה חשוב בנשים החוות אלימות, כאשר הוא חד צדדי בלבד, הוא עשוי לפגוע במתרס הגברי אשר קורבנותו מבחינת הציבור לכל הפחות אינה מוכרת ולכל היותר מופרכת, שולית עד לא לגיטימית. מצב זה מגבה נשים שכן פועלות בצורה אלימה \ תוקפנית, להשתמש בזכותן לקורבנות באמצעות שימוש מניפולטיבי בסיפור חד צדדי של קורבנות אל מול הרשויות (Legal and administrative aggression) בשל דממת המודעות לאפשרות של תוקפנות נשית, זהו המוכר והידוע להטיל באופן אוטומטי דופי בגבר.

חשוב להדגיש, אין הדבר סותר את חשיבות הטיפול המחמיר והמיטבי לתופעה של אלימות כלפי נשים, אלא להרחיב ידע שיסייע לרשויות לטפל בצורה המיטבית בשני צדי המתרס ויתגבר אחריות מוסדית וציבורית כלפי האוכלוסייה כולה. יש לציין כי הרחבת המודעות לכלל הספקטרום של התופעה יסייע הן לנשים והן לגברים בדרך לשיקום רחב ככל הניתן.

איך קרה שהמין החזק נהפך למין הנעלם?

פוליטיקה. כמו בתחומים רבים, השדה האקדמאי הוא זה שנותן את הטון ובוחר אילו תיאוריות להכשיר ואילו לפסול. עד לאחרונה שלטה בו הפרדיגמה הפמיניסטית שפירשה אלימות במשפחה כאקט חד צדדי של הגבר כנגד המין החלש על מנת לשמר את יחסי הכוח בתא המשפחתי. כפועל יוצא מכך, האלימות היתה גברית בלבד, בעוד שאלימות מצד הנשים נתפשה כאקט של הגנה עצמית.

חוקרים ומומחים שביקשו להציג ממצאים שלא עולים בקנה אחד עם תיאוריה זו נתקלו בהתנגדות קשה, בבואם לפרסם אותם. אגב, גם היום ידוע היטב בקרב חוגי האקדמיה כי חוקר שמבקש לפרסם מאמר בנושאים שחשודים כאנטי פמיניסטיים ידחה בסבירות גבוהה.

בנוסף לקשיים פוליטיים, יש בקרב גברים שנפגעו קושי משמעותי להשמיע את קולם. גברים רבים נמנעים מלהגיש תלונה במשטרה בגין אלימות, כך שרוב המקרים כלל לא מדווחים. מסיבה זו, דוחות סטטיסטים עיתיים שמפיקה המשטרה לא משקפים בשום צורה את המצב בפועל. למעשה גברים לא פונים כלל לעזרה משום גורם ונוטים להתמודד לבדם.

רינת בן סימון, עו"ס וחוקרת מאוניברסיטת אריאל, מקשרת את הרתיעה של גברים מפניה לעזרה לבושה וחשש מהטאבו והגינוי החברתי, להיעדר לגיטימציה ולתפיסות מופנמות הסותרות גבריות וקורבנות, להטיה מגדרית של המערכת, חוסר תמיכה מצד הממסד (משטרה, רווחה, גורמי טיפול) וכן לתחושת בדידות וחוסר אונים.

במסגרת מחקר שערכה בן סימון תחת הנחייה של דר' יעל אביעד וילצ'יק וד"ר חיה פאסיק, רואיינו גברים שנפגעו מאלימות מצד בנות זוגן. הנרטיב שעבר כחוט השני לאורך העדויות של אותם גברים היה של קורבנות כפולה ואף משולשת.

תחילה היות שגבר החווה אלימות יתקשה לזהות זאת מתוך הפרדוקס בין גבריות לקורבנות. לכשיזהה, הטאבו והתג השלילי המופנם של "גבר מוכה" – נוכח ציפיות חברתיות - מגדריות נוקשות (פמיליזם – תפקיד הגבר להיות ראש המשפחה, וגבריותו המדודה בהצלחת השטת הספינה כראוי, ולהיות ה"חזק" וה"מגונן") מהווה דיסוננס לא פשוט. כל אותם פערים בין המצופה לקיים שומטים את כוחם כ"גברים" ויוצרים פיצול ואיום על "גבריותם".

בשל סטיגמה סביב דמותו של "הגבר המוכה", רבים מהנפגעים נמנעים מלשתף בכך, מחשש שיקבלו כתף קרה, התייחסות המפחיתה מחומרת החוויה, "האשמת הקורבן" ואף לעג. לכך מתווסף החשש של אותם גברים מהשלכות אפשריות של התערבות הרשויות או לכל הפחות שלא יאמינו להם.

בחלק ניכר מהמקרים בהן מדווח על אלימות במשפחה, הנוהל הינו הרחקה אוטומטית של הגבר מהבית ומהילדים. עדויות מצד גברים מעידות על תיקים כלפי אלימות של נשים הנסגרים ללא טיפול, וחוויה של תיוג אוטומטי ושל היותם גברים סוג ב', שהם חווים נוכח ההתייחסות של רשויות הרווחה לתלונותיהם.

מציאות לא פשוטה זו מוכרת לעמותות שמנסות לסייע לאותם גברים, במקום שהגופים הציבורים נכשלו. עמותת אבות למען צדק הוצפה במאות אחוזים בפניות של גברים שנפגעו מאלימות מצד בנות זוגן, בהשוואה לתקופה מקבילה אשתקד. לדברי יונדב שטרן, מנכ"ל עמותת אבות למען צדק, "שטיפת המוח אותה עוברת החברה הישראלית ב20 השנים האחרונות, גרמה לכולם להאמין - שחיי גבר, הבנים שלכם/שלנו שווים פחות, ונשים הן תמיד קורבן ותמיד חוות התעללות מתמשכת". הוא מוסיף "אלימות היא אלימות, לצערה של החברה הישראלית, גברים נפגעי אלימות זוכים להתעלמות מוחלטת".

לתגובות: merav.arutz7@gmail.com