השבוע נחשפנו למקרה כואב שרבים הגדירו אותו כשיא חדש בקרע המתמשך בחברה הישראלית: משפחת פרקש שבנה תום נהרג בלבנון ארחה בביתה מפגינים שהפגינו כנגד ראש הממשלה.
תומכי ראש הממשלה מחו על המעשה וההפגנות עלו לטונים גבוהים עד כדי קריאה לאמו של תום "יש אלוהים בשמיים והוא שילם לה, אני מאחל לה עוד אחד כזה".
הפגיעה הכואבת במשפחה השכולה נתקלה בגינויים רבים והזיזה לכולנו מיתר קטן בלב. איך הגענו למצב הזה? מהן הסיבות בגללן נחצה קו גבול אדום כל כך בחברה הישראלית? כמובן שהמקרה הזה קיצוני אבל הקיצון כידוע אינו עומד מנותק אלא רק מקצין את המציאות הקיימת.
מדינת ישראל נמצאת במשבר. משבר שהגיע על גביו של משבר אחר. היינו בשלוש מערכות בחירות רצופות. כל מערכת בחירות מלאה בהטחת האשמות הדדיות וביצוג של אנשים מסויימים כהרסניים עבור מדינת ישראל. כאשר ליבוי השינאה הזה מגיע במנה משולשת, התוצאות הרסניות.
ריפוי החברה הישראלית ממשבר הבחירות היה אמור להיות תהליך ארוך, אבל אז נחתה עלינו הקורונה. ובעיניי היה לה את הפוטנציאל הכי גדול לרפא את הקרע שיצרו הבחירות. דבר ידוע הוא שכדי ליצור חיבור בין בני אדם כל מה שצריך זה לתת להם מטרה משותפת. אויב משותף זה בכלל מצויין.
הקורונה הגיעה וסוף סוף יש כאן משהו שרלוונטי לכולנו. שפוגע בכולנו. דבר שברור לכולם, ללא יוצא מן הכלל, שיש להאבק בו ולמגר אותו. דבר שלגביו יכולות להיות הסכמות בין הימין הקיצוני לשמאל הקיצוני. אבל כידוע, לשיא הגדול ביותר יש את פוטנציאל הנפילה הגדול ביותר, וכדי לאחד אנשים סביב אויב משותף לא מספיק רק שיהיה אויב. צריך גם מנהיג.
תקופת הקורונה התחילה בצורה מדהימה. תחושת ערבות הדדית ואין ספור מעשי חסד ודאגה אחד לשני. החסד נשאר בחלקו, אבל מתישהו האווירה הציבורית השתנתה לחלוטין. פתאום כל אחד הפך להיות האשם במצב. פתאום התחלנו להאבק אחד עם השני על אינטרסים כאלה ואחרים ושכחנו את המטרה המשותפת שלנו. המנהיגים שלנו חטאו. יבמקום ליצור שיח מקרב שבו המטרה נוכחת וניצבת מול העיניים, ומתווכחים בנועם על הדרך הנכונה להשיג אותה, נוצר שיח של אינטרסים, של האשמות הדדיות וזריקת אחריות מחרידה.
ברגע שהתחלנו בשיח הזה, כל המסרים שקיבלנו בשלוש מערכות הבחירות צפו ועלו במלוא עוצמתם, וברגע שכל אחד מצייר את השני כאויב, ולא רק כאויב שלו אלא כאוייב של המדינה, קל כל כך לשכוח את האויב האמיתי. וכך, במקום שהקורונה תביא לריפוי, קיבלנו משבר כפול שתיים.
בפגיעה במשפחת פרקש אשמים אנחנו. כולנו. ובמיוחד אשמים אנשי התקשורת והמנהיגים. כל אותם אנשים שרצו לטוויטר בזעקה שנחצה פה גבול. נכון, אתם צודקים. נחצה פה גבול. אבל כמה גבולות נפרצו ונרמסו לפני שהגענו אליו? כמה האשמות? כמה הטחות אחד בשני? כמה שיימינג? כמה השקעה היתה פה בליצור לכולנו שטיפת מוח שאנשים מסויימים הם אוייבים שלנו.
וכן, גם אנחנו הקטנים אשמים. אשמים בשיתוף הפעולה שלנו עם השיח הציבורי. אשמים בדיבור שלנו על "ההם" ו"ההוא" ו"מה הוא עושה בפוליטיקה בכלל?". כולנו מעבירים ביקורת על מה שמתרחש כאן. ואל תבינו אותי לא נכון, ביקורת זה טוב, הבעיה שכולנו חוטאים בכך שאנחנו מעבירים את הביקורת שלנו בצורה הורסת. בצורה מפלגת ולא בצורה בונה.
בתנועת אריאל בחרנו להתעסק השנה בנושא "כי אני יהודי". ובעיני הנושא הזה בא להחזיר לנו רגע את הבסיס המשותף. זה שרק על גביו אפשר לבנות מחלוקת לשם שמיים. אני יהודי. לפני שאני דתי, חילוני, ימני, שמאלני, מתנחל, עירוניסט, קיבוצניק, אשכנזי, ספרדי וכל התיוגים שאנחנו אוהבים להדביק לעצמינו ולסביבה, אני קודם כל יהודי. ומכיוון שנולדתי יהודי, ולא בחרתי בזה, אני קשור בקשר דם נצחי ועמוק לכל אחד ואחד מהעם הזה.
אף אחד מהמנהיגים היהודיים של העם הזה לא שם לעצמו מטרה להרוס אותנו. אף אחד מהם לא מעוניין להחריב את מדינת ישראל, ואף אחד מהם לא מעוניין להקשות עלינו ולהרע לנו. עושים לנו שטיפת מוח. די. אנחנו יהודים. יהודים שרוצים לחיות יחד, אחד עם השני, בארץ ישראל, בערבות הדדית ובאהבה משותפת. אנחנו יהודים עוד לפני שיצאנו מהרחם ועוד לפני שלמדנו מילים כאלה ואחרות. הלב שלנו היה קיים לפני שיכלנו לפתוח את הפה. אפשר שנחזור להרגיש אותו?
ענוה גטר היא קומונרית שנה שניה בתנועת הנוער אריאל, סניף קצרין