הקיבוצניקים פותחים בתי כנסת ומתרגשים

אחרי עשרות קיבוצים גם בבית קמה נחנך בית כנסת חדש. הרב שלמה רענן מספר על מי שאמר 'לא נחלל את אדמת הקודש של הקיבוץ בבית כנסת'.

שמעון כהן - ערוץ 7 , ג' בכסלו תשפ"א

חנוכת בית הכנסת בבית קמה
חנוכת בית הכנסת בבית קמה
צילום: אילת השחר

הרב שלמה רענן עומד בראש ארגון 'איילת השחר' הפועל להקמת בתי כנסת ומנייני תפילה בקיבוצים חילוניים. שוחחנו איתו על המפעל הלא שגרתי שאולי זה מפתיע אבל מתקבל באהדה רבה בקרב אנשי ההתיישבות הוותיקה.

"אין חילוניים לגמרי. יש דתיים יותר ויש דתיים עוד יותר", פותח הרב רענן ומספר על פעילות הנמשכת במשך למעלה מעשרים שנה בהן הוקמו כחמישים בתי כנסת בקיבוצים ובמושבים.

"בשבוע האחרון חנכנו בית כנסת בבית קמה לאחר עליות ומורדות. היו הרבה קשיים בדרך", מספר הרב רענן ומפרט על הדיונים שליוו את מהלכי הקמת בית הכנסת, קשיים שליוו גם רבות מההקמות הקודמות במקומות אחרים.

הדיונים בשלבים השונים נסובים על מכלול גדול של סוגיות: "ראשית, האישור העקרוני להקמת בית כנסת, מה ההגדרה של בית הכנסת, התנגדויות להקמת בית כנסת, דרישה לייצר בית כנסת בקומפלקס אחד עם עוד משהו כמו מועדון, אופי התפילות, למי הוא ישמש, לתושבים או לאורחים, האם יהיה רק בית כנסת או גם בית מדרש. במשך 12 שנים ביררו דנו התווכחו. היו זמנים שחשבנו שזה לא יקרה".

"הם דנו בעצמם בדיונים לא פורמאליים. בדיונים הפורמאליים היינו נוכחים", מספר הרב רענן ומוסיף על מפגש נוסף שהתקיים בשבוע שעבר בנוכחותו במושב רמת צבי. את הדיון הוא מגדיר כ"מאוד אמוציונאלי", ומפרט: "ועד הישוב לא ראה בעין יפה הקמת בית כנסת. שוחחנו ואנחנו משתדלים לחלוק מהניסיון ומבקשים לתת ביטחון שזה רק יתרום ולא ישנה את אופי הקהילה. רק יאפשר למי שרוצה היום ומי שירצה מחר להתפלל".

"ההתנגדות נובעת רבה פעמים מחוסר היכרות עם בית הכנסת", אומר הרב רענן ומספר על אמירה טעונה שנשמעה במהלך הדיונים על בית הכנסת בבית קמה: "אחד החברים המלומדים אמר ש'את אדמת הקודש של בית קמה לא נחלל עם בית כנסת'. כשחנכנו את בית הכנסת הוא היה סביב בית הכנסת, ואחרי החנוכה ניגשתי אליו ושאלתי 'מה נשמע? בית הכנסת הוא גם בית אולפנה. בוא נתחיל ללמוד'. הוא שאל 'מה נלמד?'. אמרתי שנלמד משנה זרעים, מסכם פאה עם ברטנורא ואולי נגלוש לתוספות י"ט ואולי נגיע לרבי עקיבא איגר והוא אומר שזה נשמע טוב".

"אחד מחברי ההרחבה בשלבי ההצבעה ניגש אל אדם מיוחד מאוד בשם אדיר יונה, מי שהוביל את הרעיון, ואמרו לו שהם חשבו לעזוב את ההרחבה אבל אשתו החליטה לא לעזוב כדי להבטיח שלא יקום כאן בית כנסת. עד שהוקם בית כנסת התפללו בחדר מוסיקה אזורי שנמצא בלב הקיבוץ ויום בהיר אחד האישה מתקשרת לאדיר יונה ומבקשת לערוך את בר המצווה של הבן במקום. במידות הנעלות שלו הוא אמר לה 'בוודאי' וטרח ויגע כדי לקיים את האירוע, סידר את המקום, הביא את ספר התורה וכו'. הם כל כך נהנו בשבת ולאחריה הוא קיבל טלפון מהאבא שביקש לשמור "שבת דאבל" לשני התאומים שלו בעוד כמה שנים".

"האמירה 'לא' היא לא לבית הכנסת, אלא מבטאת את הפחד מהעטיפות והחומות של בית הכנסת", אומר הרב רענן הרואה בתפילה נקודת זהות וחיבור יהודית הקיימת בכל אדם ואדם. "אני שומע את החשש מסגירת כבישים ומירידת ערך הנדל"ן כי יבואו דתיים ומכך שלא יוכלו לעשות ברבקיו בשבת".

ומה באשר למחיצה בין גברים ונשים? האם תושבי הקיבוץ האמונים על ערכי השוויון מקבלים זאת? "מצאנו את המתכון הנכון להתמודד גם עם סוגיית המחיצה", אומר הרב רענן ומסביר: "עבודת המידות היא לתת נתינה שלמה. המשמעות היא לתת על דעת כך שבית הכנסת ישמש כמקום תפילה, ומי שיקבע את מנהגי המקום הם המתפללים הקבועים. לא ראיתי מעולם שאנשים הבאים באופן קבוע לבית הכנסת דורשים שלא תהיה מחיצה. לא סביר שמי שלא מגיע באופן קבוע הוא שיקבע את מנהגי התפילה".

על האופן בו מתקבל המפעל שלו בקרב בני הדור המבוגר של ההתיישבות הוותיקה הוא מספר: "אני זוכר את התפילה הראשונה בקיבוץ גבע לפני 13 או 14 שנים. זה היה ביום כיפור. זו הייתה חגיגה, המולה, הפגנה, מאות אנשים צבאו על בית הכנסת לראות את הבלתי יאומן, את החתירה תחת התקווה והבשורה הגדולה של הקיבוץ כשפתאום בריש גליה עושים פרסה כמה מאות שנים אחורה.

''בתפילת כל נדרי היו כמה עשרות בחוץ. היו גם קולות של מנועים שעבדו ואחת הנשים אמרה שזה הרעש של ההורים שלנו שקבורים, הם גועשים, איך יתכן שתתקיים תפילה בקיבוץ, איך אתם נותנים יד לפשע כזה? אני רואה באנשים האלה את הפרטנרים הטבעיים ביותר שלי כי הרבה יותר קל לקיים קשר עם מי שנמצא בדיאלוג עם הקב"ה. אם זה מכעיס אותם זה אומר שהם שייכים לעניין. הם כל הזמן בדיאלוג עם אלוקים. הם כועסים עליו וזה בסדר, לא לכל דבר אנחנו יכולים לתת תשובה".

עוד נשאל הרב רענן כיצד הוא מקבל את המפגשים הטעונים הללו כחלק משגרת יומו כמי שמגיע מעולם בית המדרש. "יש בזה עבודה", הוא משיב. "אנחנו בתוך עולם של מאמינים. כדי להגיע לאוצר צריך לפעמים לרתך את הכספת. ככל שההתנגדות גדולה יותר אני רואה את האמונה הגדולה יותר. הם דורשים את היושר והצדק. האם אנחנו יכולים להכיל את הצרות שמלוות אותנו אלפיים שנה כשאנחנו נשחטים ונעקדים?".

"הדבר הנכון ביותר כדי להיות חלק מהשיח הזה הוא לדעת להקשיב ולדעת לכאוב ולהבין שלא עליך המלאכה לגמור אבל לא אתה בן חורי להיבטל ממנה", אומר הרב רענן ומספר על מפעלים נוספים של ארגונו המגשר בין המגזרים השונים: "'אילת השחר' לא עוסקת רק בהקמת בתי כנסת, אלא בחיבור של דתיים חרדים וחילוניים ללימוד משותף. יש שלנו כ-150 קהילות ומתוך כך יוצאים יוזמות רבות כמו תיאטרון משותף לנשים חרדיות וחילוניות שעוסקות במכנה המשותף".

"עיקר העבודה שלנו כציבור דתי היא אמנות אחת שבה אנחנו חייבים להחזיק ולא להרפות, וזו אמנות ההקשבה, בבחינת 'אז נדברו'. כשאתה מוכן להקשיב השערים נפתחים. פחות להרגיש אני ואתה אלא להרגיש אנחנו".

האם בכל מקום בו מוקם בית כנסת יש גם מניין? מסתבר שהשאלה הזו לא מטרידה במיוחד את הרב רענן. "זה לא חשוב כמה נמצאים. לפעמים זה מתחיל באחד או חמישה ועולה לעשרה ויותר. יש מקומות שיש בהם שניים שיושבים וכששניים יושבים שכינה ביניהם וככה זה מתחיל. התפקיד שלנו זה להיות זמינים. לא להידחף ולא לדחוף אבל תמיד להיות שם".

"רוב חברי הקיבוצים עדיין לא זכו לאיזושהי שיחה חברית ערכית עם אדם תורני. חלקם היו בצבא יחד, אבל לשבת מתוך ישוב הדעת, מתוך רצון להכיר ולשמוע ונכונות להרחיב אופקים. יש חוגים ושיעורים אבל זה לא מצוי", אומר הרב רענן וחוזר לאירוע חנוכת בית הכנסת בבית קמה: "יהודי מאוד מיוחד בבית קמה עבר עם הרכב החשמלי שלו סמוך להכנסת ספר התורה. הוא בן 88, נולד בבית חילוני בקיבוץ. הוא פרץ בבכי ואמר לי 'אני לא עומד בזה אם תחזיקו אותי עוד דקה אחת. סוף סוף זכיתי לזה שיהיה בקיבוץ שלי בית כנסת. אני רוצה להודות לאלוקים שזכיתי לזה'.

''אמרתי לו 'הכסא הראשון בבית הכנסת מוקדש לך, וכשתגיע לבית הכנסת ביום שישי יהיה סטיקר ברור עם השם שלך על הכיסא'. הוא התרגש ולפני שבת נקבע השלט הקטן הזה לכבודו".