נעמי שמר ז"ל
נעמי שמר ז"לצילום: פלאש 90

היום כשאנחנו רוצים לשתות מים אנחנו פשוט פותחים ברז, אבל בעבר המצב היה שונה. בין הסיפורים על מכירת הבכורה וגניבת הברכות בפרשת השבוע, מתחבא לו סיפור שזכה לקצת פחות זמן מסך, ומתאר את מאמציו של יצחק לחפור בארות ולהשיג מים.


גם באתוס הציוני תפסו הבורות והבארות מקום נכבד, ו'שירי ארץ ישראל הישנה והטובה' מלאים באזכורים שלהם. דוגמה בולטת אפשר לראות אצל נעמי שמר בשירה הידוע 'ירושלים של זהב' (חשבתם שאני אגיד 'אל בורות המים', נכון...).

שמר משתמשת במצב הבורות כדי לתאר את מצב העיר. בשיר המקורי המתאר את מצבה העגום של ירושלים נכתב "איכה יבשו בורות המים", ולבסוף, בבית שנוסף לאחר שחרור העיר ירושלים והר הבית – "חזרנו אל בורות המים".

כמובן, גם השיר 'אל בורות המים' מתאר את אותם בורות נותני חיים. השיר נכתב והולחן בשנת 1982 על ידי נעמי שמר בעבור הסרט "אל בורות המים" שביים מוטי קירשנבאום, והיה גם שיר הנושא של אלבומה מאותה שנה, אלבום שנשא את השם של השיר.

אבל לא רק בורות שימשו לאספקת מים, אלא גם בארות, וגם הם זכו לשירים משלהם. ההבדל ביניהם, אגב, הוא שבור משמש לאסיפת ושמירת מי גשמים, ובאר חוצבים מתוך מטרה להגיע לנביעה תת קרקעית. על באר שכזו, כתב יורם טהר לב.


בילדותו של טהר לב בקיבוץ יגור, בשנת 1945, כוחות של הפלמ"ח פרצו למחנה המעצר בעתלית ושחררו מן המחנה עצורים יהודים. משפחתו של טהר לב הסתירה אחת מן המשוחררות, כמו משפחות רבות ביגור, ועל חוויה זו של הכנסת אורחים ודאגה למחסורם כתב טהר לב את השיר – 'צל ומי באר'.

שבת שלום.