דרכיה דרכי נעם:
הרהורים בעקבות הדיון הציבורי על קבורת יהודי ואינו יהודי

עוזר הרב הראשי לצה"ל הרב אודי שוורץ: במשנה באבות שנינו "חכמים– הזהרו בדבריכם" ונראה שבעת האחרונה משהו מאותה זהירות הולך ומתפוגג

רס״ן הרב אודי שוורץ , ו' בכסלו תשפ"א

הר הרצל
הר הרצל
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בשבועיים האחרונים התקיים דיון ציבורי נרחב בנוגע לפיתרון הלכתי חדש שהנהיגה הרבנות הצבאית בבתי העלמין הצבאיים בנוגע לקבורת גוי ויהודי זה לצד זה.

אין כאן המקום לדון בפרטי הפרטים, אך אבקש בשורות הבאות לשתף בתובנה אישית אחת שהתחדדה אצלי בימים האחרונים. 

אחד מבכירי פוסקי ההלכה בדורנו ביקש לשמוע יותר פרטים על הפיתרון המדובר, ועל כן הרב הראשי לצה"ל ואני נפגשנו בביתו. כדרכו של עולם, השיחה החלה בעניינים שונים, ובין היתר אמר לנו הרב שבעיניו ברור לחלוטין שהאתגרים שמציבה בפנינו הקורונה הם אות משמיים על חומרת המחלוקות והשנאה שמקטבות את עם ישראל. הוא הוסיף שעברנו מספר מערכות בחירות בזו אחר זו, כאשר במקום לדון בהן על עניינים שבמהות, כולן עסקו בנושאים אישיים, כאשר כל אחד פוסל ומשמיץ את זולתו. 

כתלמיד קטן הדן לפני רבותיו בקרקע שאלתי: הרב, הכיצד נעביר ביקורת על הקיטוב והמחלוקות שבעם, כאשר בעת האחרונה סוער דווקא עולם התורה במחלוקות נוקבות, שרבות מהן חורגות גם לפסים אישיים, וכוללות עלבונות והטחת האשמות בתלמידי חכמים?! הרב הרהר לרגע, והשיב בשתי מילים: אתה צודק. 

כבר במשנה באבות שנינו "חכמים – הזהרו בדבריכם", ונראה שבעת האחרונה משהו מאותה זהירות שהינה כל כך חשובה ומשמעותית הולך ומתפוגג. 

לאחר שחשבתי הרבה על אותם שאינם נזהרים די הצורך בכבוד הזולת, ומתבטאים בפומבי באופן שלדעתי ולדעת רבים אחרים איננו ראוי, החלטתי שהדבר הנכון במקרה כזה הוא לקיים את הדרכת חז"ל "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". ניסיתי לקיים חשבון נפש ולבחון היכן גם אני שגיתי בכתיבה שיש בה את אותה בעיה עצמה. 

ואז, נזכרתי ב"פולמוס" שנערך לפני כעשור מעל דפי "דף הקשר" של ישיבת הר עציון, ואף זכה לתהודה תקשורתית, בנוגע לקבורתם של יהודים שאינם שומרי מצוות. במאמר קצר שכתבת אז, הסברתי את הצורך ההלכתי להפריד את בתי העלמין, ודבריי זכו לביקורת עזה מצידו של ראש הישיבה הרב יעקב מדן, ומצידם של כותבים נוספים.

מצד אחד, הדברים שכתבתי משקפים נוהג מקובל בחלק ניכר מבתי העלמין בארץ ובעולם מאז ומקדם, ולפיו ישנן "חלקות לשומרי שבת" שהינן נפרדות משאר החלקות בבית העלמין. אך מצד שני, בפרספקטיבה של עשר שנים, אני חושב שאותו מאמר בטעות יסודו, וצדקו דבריו של ראש הישיבה הרב מדן. 

לא אכנס כאן שוב לכל הדיון ההלכתי ההוא, אך אם אתמצת אותו בשורה אחת: כתבתי שהיות ורבים נקטו כדעת החתם סופר (יורה דעה שמ"א), שאיסור קבורת "צדיק אצל רשע" הוא איסור תורה מהלכה למשה מסיני, אי אפשר להקל בו משיקולים של דרכי שלום. ובכן, כדרך שלמדנו היום בדף היומי (עירובין דף ק"ד), אבקש גם אני לומר "דברים שאמרתי לפניכם – טעות הן בידי", וטעות זו שתי פנים לה. 

מצד אחד, נכון הדבר שהחתם סופר התייחס בחומרה רבה לאיסור זה, ורבים הלכו בדרכו, אך לא ניתן להתעלם גם מן העובדה שרבים חלקו עליו (ראה על כך בהרחבה בחזון עובדיה –אבלות, כרך א' דיני קבורה הערה י"ג), וכן שהרמב"ם הזכיר את ההפרדה בקבורה אך ורק ביחס להרוגי בית דין ולא כהלכה כללית.

ומצד שני, אני חושב ששיקולי דרכי שלום נדרשים לקבל מקום הרבה יותר נרחב בדיון מסוג זה. בביטוי "דרכי שלום" אין כוונתי ל"מה יגידו", אלא לתפיסה עמוקה הרבה יותר אודות האחדות והלכידות שאנו כל כך כמהים לה, ומחוייבים לעשות כל שניתן כדי להגשים אותה. בל נשכח, שכבר גלינו פעם מארצנו בעוון שנאת חינם, ועל כן חלק מהותי מצו הגאולה הינו אהבת חינם לכל אדם באשר הוא. אני חושב שזה מה שהרב מדן ביקש לומר בביקורת שכתב כנגד דבריי.

כאשר הצגתי את הפיתרון ההלכתי ביחס לקבורת גוי ויהודי בפני הגאון הגדול הרב שלמה פישר שליט"א, הוא סמך את ידיו עליו, והבהיר: אינני מיקל בהלכות קבורה, אלא מחמיר בהלכות דרכי שלום. דומני שבעת הזאת – זו ההשקפה הנכונה יותר, וממילא היא משנה את נקודת המבט ביחס לאותה סוגיה. 

תחושתי היא שבאותו מאמר אני בעצמי לא קיימתי די הצורך "חכמים הזהרו בדבריכם", והעיון בנושא ובהשלכותיו לא היה מעמיק מספיק. במידה רבה, אני תולה את הדברים גם בעובדה שהמאמר ההוא נכתב על ידי אברך – בן ישיבה, שאינו נושא באחריות הלכתית וציבורית כלשהי. דומני שהיום אני מבין קצת יותר את משמעותה של פסיקה הלכתית ציבורית ומערכתית, שמעניקה משקל לשיקולי "פוליטיקלי-קורקט" לא רק כעניין שמן השפה ולחוץ, אלא כחלק מן החובה החד-משמעית להביא לכך שתורתנו הקדושה תוביל לאחדות ולקירוב לבבות, ולא חלילה להיפך.

אגב, הדברים נכונים באותה מידה ביחס למאמר אחר שכתבתי בערך באותה תקופה אודות "שררה פיקודית לנשים בצה"ל" (המאמר פורסם בתחומין כרך ל"ב). גם שם, יש גרעין של אמת בטענה שעליה הצבעתי ולפיה ישנה בעיה משמעותית מצד גדרי הצניעות כאשר במערך הלוחם אישה מפקדת על גברים. צה"ל מכיר בכך, ועל כן פקודת השירות המשותף מחייבת לאפשר לחייל\ת או למפקד\ת לשרת במסגרת לוחמת מגדרית בלבד. אך עצם הצגת הנושא שם, כשאלה עקרונית האם נשים בכלל יכולות לקבל תפקידי פיקוד בצה"ל – שגויה בעיניי.

כאשר מעלים נושא שכזה לדיון, בעידן שבו משרתות בצה"ל אלפי קצינות ומפקדות, והן נוטלות חלק חשוב ביותר בהבטחת שלומה ובטחונה של מדינת ישראל, נמצא ששוב ישנם כאן דברי תורה שמובילים לפגיעה בזולת, ולעניות דעתי מבחינה זו – יצא שכרם בהפסדם. חשוב לדון בכל שאלה הלכתית לעומק, אך במסגרת המתאימה ובניסוח הנכון, שלדעתי חסרים באותו מאמר שכתבתי אז. 

הרב הראשי לצה"ל הציב את קירוב הלבבות כאחד העקרונות המרכזיים בחזונה של הרבנות הצבאית. ככל שחולפות השנים שבהן אני זוכה לשרת ברבנות הצבאית, אני רק מבין יותר ויותר עד כמה הדבר חיוני ומהותי. 

את הפטרת השבת האחרונה חתמנו בנבואתו של מלאכי: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא:". התורה חייבת להיות תורת אמת, אך בה בעת תורה שיש בה שם שלום. רק כך ניתן להשיב רבים מעוון. 

ואולי אם כל אחד, מן הגדול שבגדולים ועד הקטן שבקטנים, יקדיש כמה דקות למחשבה מחודשת על מאמר אחד או שניים שכתב או שפירסם במשך השנים, וייתכן שיש בו פגיעה בעיקרון הגדול והחשוב של "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" – והיה זה שכרנו.

רס״ן הרב אודי שוורץ הוא עוזר הרב הראשי לצה״ל