מי צריך חוק?

התלונות ביחס למקבלי ההחלטות חשובות ומשמעותיות, אולם כל אחד מאיתנו צריך לקחת אחריות על ההתנהלות הפרטית שלנו והשלכותיה הרחבות.

תגיות: תרצה קלמן
הרבנית ד״ר תרצה קלמן , ו' בכסלו תשפ"א

הרבנית ד"ר תרצה קלמן, יועצת הלכה ב'נשמת'
הרבנית ד"ר תרצה קלמן, יועצת הלכה ב'נשמת'
צילום: שרה גרבר-דינרשטיין

מבלי משים נשחק בימים אלו הכבוד לעיקרון החוק, במהירות מסחררת. הרעיון שיש לכבד חוק, כל עוד לא מתנוסס מעליו דגל שחור, הופך לנלעג. 

סקטורים שונים מתחרים בהפרות חוק מאורגנות, שרים בממשלה, שופטים ואישי ציבור מופתעים לגלות ציפיה אזרחית שישמרו חוק, ותביעה של שרי ממשלה שקנסות יהיו נמוכים מכדי להרתיע מתקבלת כסבירה. זהו תהליך חברתי מסוכן. 

כדי שחברה תוכל להתקיים, הכרחי שיהיו מנגנונים שמסדירים את המותר והאסור ואת היחס בין האינטרסים של כלל חלקי החברה. כמעט בלתי אפשרי שחוקים יהיו תמיד נוחים למי שצריכים לקיים אותם. הרגע שבו חוק נצרך הוא זה שבו יש צרכים סותרים לחלקים שונים בחברה, או שטובת הכלל דורשת הכרעה בניגוד לאינטרס פרטי של זה או אחר.

בחברה מורכבת, כל חלקי החברה ישמחו בקיומם של חוקים מסויימים, ויהיו מתוסכלים ביחס לאחרים. תסכול זה, אף שהוא מובן ומובנה, אינו יכול להשפיע על סמכותו של החוק. בהיעדר הסכמה רחבה על כך שכולם מחוייבים לחוק למרות התסכול, מתפוררים היסודות שעליהן בנויה המערכת כולה.

המצב הנוכחי הולך ומתקרב לאנרכיה. הממשלה והכנסת אחראיים לכך במידה רבה בצורת התנהלותם, וכך גם גורמי האכיפה. אולם בסופו של דבר, האזרחים הם מי שמכריעים ביחס לרוב ההתנהלות בשיגרה. התלונות ביחס למקבלי ההחלטות חשובות ומשמעותיות, אולם כל אחד מאיתנו צריך ויכול לקחת אחריות על ההתנהלות הפרטית שלנו, והשלכותיה הרחבות.

הילדים שלנו למשל לא מפסיקים להתחנך לרגע, גם כשמערכת החינוך סגורה. מה אנחנו מלמדים את הדור הבא על שמירת חוק? מה היינו רוצים ללמד אותם על שמירת חוק?

בזמן האחרון שאלתי את השאלה הזו בקול לא פעם, וגיליתי אמביוולנטיות חזקה אצל בני שיחי. למעשה, זוהי אותה כפילות שאנחנו פוגשים בחברה כולה: ציפיה שאחרים ישמרו חוק, וחרדה שלא לצאת פראיירים.

חשוב שנפנים: הדרך לאנרכיה קצרה. כשכל אחד מחליט לאיזה חוק להישמע ולאיזה לא, על פי שיקול דעתו הפרטי, מערכת החוק כולה הופכת חסרת חשיבות. יתכן שבטווח המידי זה נראה לנו יותר נוח, אבל הסכנה לשלומינו וליסודות החברה שלנו נמצאת מעבר לפינה. אי אפשר לנהל חברה שבה אין מנגנונים שהנחת היסוד היא שכולם מחוייבים אליהם.

נכון, הפרות חוק תמיד היו, וכנראה לא יעלמו במהירות. אולם תזוזה של זילזול בחוק מהשוליים אל המרכז ממוטטת את המערכת. זו אינה דאגה עתידית, אלא אירוע שכבר בעיצומו. איך נוכל לאטום את החור בספינה בשעה שהמים פורצים ממנו? 

ככל שחלקים גדולים יותר מהחברה, בין כפרטים ובין כאירגונים, יבחרו לקחת אחריות ולא ינסו להרוויח על חשבון אחרים, כך נוכל לייצב את המצב ביתר קלות.

ניתן בהחלט לעשות רשימות ארוכות של מה שצריך שאחרים יעשו: שרים, חברי כנסת, מערכת המשפט, שופטים, תקשורת, מגזרים חברתיים שאנחנו לא שייכים אליהם. הכל יהיה נכון, אלא שדרך זו לא תקדם אותנו בהרבה.

נדמה לי שאין לנו ברירה אלא להיות אלה שהשינוי מתחיל אצלם. שלוקחים אחריות למען כולנו, ולמען הדורות הבאים. זה לא קל, אבל כשהספינה מתמלאת מים אין דרך קלה. הבה נתאמץ בטרם יהיה מאוחר.