זיקוקים של הכרת הטוב

לו הייתי שר החינוך, שר התרבות או שר התקשורת - הייתי מעיר את המדינה בזיקוקים של הכרת הטוב ליהונתן פולארד.

הרב עמיחי אליהו , ז' בכסלו תשפ"א

זיקוקים של הכרת הטוב-ערוץ 7
הרב עמיחי אליהו
צילום: דרור סיתהכל

שנים רבות עברו מאז שאבא היה רב צעיר בשלומי. פעם ניגש אליו אחד מהתושבים בדמעות. לילד שלו קיים גידול בראש שמעכב את ההתפתחות של הילד. 

הרופאים בישראל (של אז) לא רצו לנתח אותו ושלחו את הילד לניתוח בארה"ב. "אין לילד שלי סיכוי לחיות? בגלל שאין לי כסף?", שאל האב הכאוב. 

קשה להאמין אבל באותם ימים בשלומי בקושי היו קווי טלפון, ודאי לא אינטרנט. גיוס המונים, צרידי, jgive ודברים דומים לא עלו על דעת של אף אחד.

ובכל זאת אבא ואמא לא נתנו מנוח לנפשם, טרחו ועמלו ימים ולילות עבור הצלתו של הילד.

הניתוח עבר בהצלחה תודה לה'. כמה חודשיים אר כך וכבר היה ניתן לראות את התוצאות והשיפור בהתפתחות של הילד היה בולט לעין כל.

באותם ימים גונבה שמועה לאוזניו של אבא על כך שהוא עצמו מעל בכספים שגייס עבור הניתוח, שהכניס כסף לכיסו.

בירור מהיר העלה שמי שמפיץ את השמועה הזו הוא לא אחר מאשר אביו של הילד. אותו אדם שרק שנה וחצי לפני עמד בדמעות וביקש עזרה. לא דובים ולא זהובים. רק כפיות טובה.

השמחה של שחרורו של פולארד מההגבלות ששמו עליו מקבלת ביטוי בעיקר בצד אחד במפה הפוליטית. וגם בצד הזה יש להתרגשות הזו נוכחות בולטת בציונות הדתית.

רבים בישראל מתעלמים מהסיפור הזה, ויש גם לא מעטים שהגדילו לספר לכולם עד כמה הם "בזים" לפולארד.

נסו לדמיין לרגע את התחושה של יהונתן כשהוא בורח מהבולשת האמריקאית לכיוון השגרירות הישראלית. דמיינו אותו ברכב כשהוא מדבר עם המפעיל שלו ומבקש ממנו להכין עבורו מקלט ועכשיו את התחושה כשזה האחרון סוגר בפניו את דלתות השגרירות.

כשאדם נורמטיבי ניצב מול מצב כזה. מול כפיות טובה כזו. הוא יכול לאבד את השפיות. כש-40% מהציבור גדל לתוך כפיות טובה כזו, זה מדאיג.
אבל זה לא מדיוק משום שזו לא רק כפיות טובה. הציבור בישראל יודע להחזיר אהבה ולהכיר טובה אלא שבאופן טבעי יש לנו זיכרון ציבורי קצר.

רוב מוחלט של הציבור בישראל לא יודע מיהו רפול (רא"ל רפאל איתן), לא מכיר את האומץ והעקשנות הנדירה של האדם הזה. כשהמשיך ללחום בקרב בסן סימון גם אחרי שנכנס לו כדור בראש. בוודאי לא זוכר שמאוחר יותר במבצע נוסף בשנת 55’ הוצאו מגופו בניתוח אחרי הקרב 3 כדורים, אחד מהם מהחזה.

הציבור לא זוכר לטווח ארוך - אלא אם מישהו דואג להזכיר לו. הציבור לא מכיר טובה אלא אם מישהו מעורר אותו לדבר הזה.

חינוך להכרת הטוב, והכרת ההיסטוריה של העם הזה הם בין השאר תפקידם של ההורים, זו תפקידה של מערכת החינוך. ובמדינה בה התקשורת מקבלת את התקציב שלה מהציבור בישראל, גם היא אמורה לשמש כלי לקידום הדברים החשובים שהזיכרון הציבורי ממהר לשכוח. (לא רק רצח רבין חשוב במדינה).

הציבור הימני בישראל לא ניזון רק ממערכת החינוך הציבורית. בנוסף הוא חשדן כלפי מערכת התקשורת בישראל ולכן הוא מוצא נקודות עוגן ערכיות בנוסף על התוכן שהוא מקבל במערכות הללו. על גבי זה -  ימניות בישראל משמעותה" לאומיות" וזו האחרונה מייצרת שייכות שלא קיימת במחנה שמקדם טשטוש זהויות. 

בציונות הדתית זה אפילו עמוק יותר - למערכת החינוך בציונות הדתית יש חיים משל עצמה, יש לה זיקה לישראליות אבל היא לא כפופה למערכת הערכים של החינוך הציבורי בישראל. גם מערכת התקשורת המגזרית בציבור הזה ערכית יותר. זו הסיבה העיקרית שיש שם הכרת הטוב גדולה יותר.

לו הייתי שר החינוך, שר התרבות או שר התקשורת - הייתי מעיר את המדינה בזיקוקים של הכרת הטוב ליהונתן פולארד. ולו רק בשביל החינוך של הדורות הבאים.

לעומת פולארד, רפאל איתן, יוני נתניהו ואחרים, אנשים כמו אהוד אולמרט דווקא היינו שמחים פחות לשמוע.