כמעט אין אדם שלא מכיר את סמל ישיבת ההסדר נווה דקלים ואת מבנה המגן דוד המפורסם שלה, שהיה משכנה הקודם של הישיבה בגוש קטיף.
כיום , אורח שיבוא לעיר אשדוד ,יראה בסמיכות לכניסה לעיר, מתחם מרשים מאוד ובוא מבנה נאה ורחב ידיים , המעוצב במודרניות חדשנית שמתכתבת עם רוח העיר אשדוד. אשר בין כתליו שוכן כיום בית המדרש של ישיבת ההסדר ההסטורית - נווה דקלים.
חדי העין יבחינו כי על החלונות שבחזית המבנה המודרני, כתובים באותיות יחודיות על קיר זכוכית גדול ומעוצב, כל עשרות הישובים שנעקרו מימית ומגוש קטיף. "זו מזכרת כואבת עבור הבאים לשבר הגדול מימים עברו", אומר לנו שלמה ונחוצקר שמנהל את הישיבה כבר למעלה מ20 שנה , תושב גן אור לשעבר בעצמו ובוגר הישיבה, "מאידך זו גם עדות ותקווה לחידוש ההתישבות שם בעז"ה, ולאות כי לא נשכחו ולא ישכחו מלב."
במהלך כל שנות קיומה של הישיבה מאז שנת 1975 נעקרה הישיבה בכאב פעמיים, ונאלצה להעתיק את מושבה עוד פעם אחת. כל אחת מהעקירות הייתה מטלטלת ומשמעותית, וחרטה את סימניה בלוח ליבם של רבני הישיבה ותלמידיה. אין עוד ממסד כזה שעבר את כל הגילגולים הרבים מסיני דרך ההתיישבות בגוש קטיף ועד היום באשדוד שממשיך ללמד ולממש את יעודו מאז ועד עתה. בכל מקום ומושב של הישיבה היא מתחברת ברלוונטיות ובטבעיות מעוררת השראה לשליחות המתאימה לזמן ולמקום.
זהו סיפור מיוחד על אומץ ונחישות, על אמונה בצדקת הדרך ועל עשייה בלתי מתפשרת למען עם ישראל במשך למעלה מ40 שנה.
היינו כחולמים - ימית , נווה דקלים
סיפורה של הישיבה מתחיל אי שם בשנת 1975. הרב משה צבי נריה זצ"ל שהיה אז ראש ישיבות בני עקיבא, הורה לשלוח צעירים לחזק את חבל ימית שבסיני. "ימית הייתה מאוד רחוקה וחששו שהיא תהפוך למעין מושבת עונשין " - מספר הרב שוורץ שהיה מדור מקימי הישיבה בימית - "לכן החליטו לשלוח גרעין תורני משימתי , ולהקים ישיבה שתתחבר לאנשי המקום ותרים את הדגל הרוחני בעיר" בראשיתה עמדו בראשות הישיבה הרבנים האחים לבית משפחת אריאל. הרב יעקב אריאל ששימש במקביל כרבה של כפר מיימון , והרב ישראל אריאל שכיהן כרבה של ימית. "למרות שהייתה ישיבה קטנה יחסית " מוסיף הרב שוורץ בגעגוע "היא משכה אליה גרעינים מהרבה יישובים שבאו ללמוד ולהיות חלק ממנה"
לאחר הסכם השלום בין ישראל ומצרים הוחלט על פינויה של העיר ימית וכמובן שגזרת הפינוי חלה גם על הישיבה."הפינוי עצמו היה קשה וכואב אבל לא טראומתי" - משחזר הרב שוורץ -"לא התנגדנו, וזכינו לתמיכה גדולה של הציבור, היינו גאים וחשנו התרוממות רוח ורצון להמשיך בעשייה. אמרנו שימית של מעלה לא נחרבה, כלומר שהרוח והקודש נשארו".
מיד לאחר הפינוי הרב אריאל הקים את הישיבה מחדש בצריפי היאחזות הנח"ל בנווה דקלים. המיקום בנווה דקלים נבחר בגלל הקרבה לימית "ביום טוב יכולנו לראות את ימית מהדיונה, הלהט שהיה בימי ימית המשיך אל נווה דקלים, ואכן הימים הראשונים היו ימים גדולים, הרגשה שמשהו חדש וגדול מתחיל".
בהמשך נבנה היכל הישיבה המפורסם בצורת המגן דוד, שהפך לסמל הישיבה ברבות הימים, ובחורבנו, לסמל החורבן שהתרחש בגוש. בנין הישיבה היה נראה למרחוק ובלט בכל גוש קטיף. הישיבה שימשה כמקור רוחני בגוש והשפיעה על הווי חיי התורה והעבודה ששקקו שם. ובוגרים רבים של הישיבה הקימו את ביתם בגוש קטיף.
באמצע שנות ה-90 ביקש מרכז ישיבות בני עקיבא לשלוח חיזוק לישיבה בנוה דקלים. הרב יהושע ויצמן ראש ישיבת מעלות, גייס את הרב דוד גבריאלי, ושני אברכים (הרב אלעזר אהרונסון והרב קובי בורנשטיין) יחד עם כ 20 תלמידים מישיבה למשימה החלוצית החשובה.
מאז הרב גבריאלי מוביל קו של אווירה חמה ומשפחתית בישיבה, ומחנך בדרכה המיוחדת של תורת ארץ ישראל.
חורבן, תקומה ובניין
בשנת תש"ס המצב הביטחוני התחיל להתערער. ישובי גוש קטיף ספגו ירי של מאות קאסמים ופצמ"רים דבר יום ביומו. הנהלת הישיבה והרבנים התמודדו עם הצורך הקריטי במיגון וביטחון התלמידים, ומצד שני דאגו לשמור על המורל, ולחזק את המסירות ואת האמונה בדרך, ואת השליחות החשובה ביישוב ארץ ישראל.
כשנה וחצי לפני הגירוש מגוש קטיף הישיבה לקחה חלק פעיל במאבק לעצירת הגירוש. "הדרך שלנו הייתה לפעול באמצעות הסברה ולא בדרך אלימה. האמנו במפגש עם עם ישראל פנים אל פנים, להתערב עם הציבור, לדבר ולשכנע. עד הרגע האחרון לא הסכמנו לשתף פעולה עם הצעות לפינוי מוקדם. הבנו שזה הולך לקרות אבל התפללנו ועד הרגע האחרון קיווינו לנס" מספר ראש הישיבה הרב דוד גבריאלי.
ביום מר ונמהר , י"ב באב ה'תשס"ה כחלק ממה שכונה 'תוכנית ההתנתקות' פונתה הישיבה בפעם השנייה והמבנה בו שכנה נהרס ונבזז בידי אספסוף ערבי צוהל. גם הפעם ולמרות השבר הנורא והכאב הגדול, לא הייתה שאלה וכמעט מיד , בשבועיים שלאחר הגירוש, המשיכה הישיבה לפעול זמנית בישיבת בנ"ע "בית יהודה" בכפר מימון.
"היה ברור שלמרות השבר הגדול ממשיכים. החיבור שלנו לקב"ה ולעם ישראל הוא נצחי, היה אירוע קשה וכואב אבל לא מתנתקים מהמדינה ולא מעצמנו. לא מאבדים את הדרך ואת השליחות" מסביר הרב גבריאלי בלהט אמוני.
להאיר את העיר
לאחר הגירוש גורמים רבים פנו לרב גבריאלי ובקשו שהישיבה תעבור לשכון בשטחם, אולם הרב בחר להקים את הישיבה מחדש דווקא בעיר אשדוד. הצורך לחזק ולהתחבר כעת לעם ישראל בצורה הכי טבעית ואוטנטית הכריע. כל זמן ומקום והשליחות המתאימה להם. מאז החלה הישיבה לפעול בעיר, רבני ותלמידי הישיבה מקפידים להיות מעורבים קהילתית ,לתמוך לעזור ולסייע. אם זה בתמיכה כלכלית למשפחות קשות יום, חניכה של תלמידי בית ספר, פעילות במקלט לנשים מוכות, או פשוט במפגשים משמעותיים ומחברים עם התושבים באזור הישיבה.
"לא פחות ממה שתלמידי הישיבה תורמים לתושבי אשדוד, המפגש עם תושבי אשדוד תורם ומעצים את התלמידים" אומר הרב גבריאלי. "כל מפגש עם האוכלוסייה, כל חוויה כזאת היא משמעותית עבור תלמידי הישיבה. חשוב לזכור את עקרון ההדדיות שבו שני הצדדים נתרמים."
ההסתכלות על הדרך רבת התלאות שעברה הישיבה ,הקימה מעפר וההתחדשות, מעוררות התפעלות והערכה רבה. בכל הפעמים הנהגת הישיבה בחרה לקום מהשבר ולהמשיך בכל הכוח ומתוך אמונה. ''מאיפה הכוחות?" אנו שואלים בפליאה , אך הרב גבריאלי לא מתפעל ובפשטות כנה אומר - "לנו זה נראה טבעי לגמרי. בסוף יש לנו כוח כי יש משהו מאוד עמוק באמונה ובחיבור שלנו לקב"ה כל הזמן. מה שנותן לך כוח, זה שיש יעד בחיים. בישיבה תמיד היו מטרות ותמיד היה בשביל מה לפעול. שם הקוד זה - שליחות ודרך. וכמובן צריך לזכור כי לא היינו יכולים לעשות את כל זה בלי סייעתא דשמיא"
בימים אלה יוצאת הישיבה במבצע התרמה גדול כדי לאפשר לישיבה לפעול למען 3 מטרות: מיגון מבני האברכים שטרם מוגנו וחשופים לאיומי הטילים, התאמת אולמות הלימוד לימי הקורונה, על מנת לאפשר לימוד תורה גם בימים אלו, וחיזוק הפעילות הקהילתית והעשייה החברתית בעיר.