קצת אחרי ההבדלה וקיפול מפת השבת, כשהדלקנו את הסלולריים והתחברנו לחדשות היממה החולפת, נמתח חיוך רחב על הפנים והלב פרפר בהתרגשות. זה קרה. הדבר שפיללנו לו במשך שנים, שלא עסקנו בו מעל דפי העיתון כדי חלילה לא לקלקל - קם ונהיה. הוסרו המגבלות מעל יהונתן פולארד. סוף סוף, אחרי 35 שנה, הסוכן הישראלי יצא לחופשי. הפעם מדובר בחופש אמיתי. בלי להיות מוגבל בשעות שבהן מותר לו להסתובב בחוץ, בלי להתייצב בתחנת המשטרה פעמיים בשבוע, בלי להיות מצומם לגבולות השכונה. ביום ראשון בערב גזרה אסתר פולארד מהאיש שלמענו היא נלחמת שנים ארוכות את האזיק האלקטרוני וזהו, תמה תקופה. כמעט.
כמעט, כי איש לא באמת יכול למחוק את מה שהיה. את הפניית העורף של מדינת ישראל, את זריקתו של פולארד מהשגרירות בניו־יורק, את שיתוף הפעולה מאחורי גבו עם ארצות הברית, שהבטיחה עסקת טיעון תמורת הודאה, אך חזרה בה כשכבר היה מאוחר מדי. את העונש הבלתי פרופורציונלי לחטא, ואת ערימות השקרים, משאיות של בדיות ועלילות, שהועמסו על כתפיים צרות של איש אחד.
פולארד של הימין
פניו של פולארד הושחרו בצבעים עזים, ובישראל שיתפו פעולה עם ההאשמות החמורות כדי להימלט מהפאשלה שעשו מול הידידה הגדולה והקובעת. בתחילת הדרך מתי מעט חשבו שהוא גיבור ושצריך לפעול למענו בנחישות. אבל לאט לאט האמת הלכה ועשתה לה כנפיים.
את השדולה הראשונה לשחרורו של פולארד בכנסת הקימו שתי ח"כיות חילוניות: גאולה כהן ממפלגת התחיה ועדנה סולודר ממפלגת העבודה. אבל נדמה שמאז העניין הפך לסיפור של הציונות הדתית, מקסימום ימין חילוני. לפני שנים היו אלה כמה משוגעים לדבר, ציונים דתיים נלהבים, בעיקר צעירים, שציירו על בריסטולים וקראו לתוך מגפונים, לא כדי שראש הממשלה ילך הביתה או כדי לעשות רעש לשכנים, אלא במטרה לנסות ולהביא להכרה בפולארד ובפועלו, לקיצור עונשו ולבסוף להסרת המגבלות ממנו.
במוצאי שבת, כשהלב לא הצליח להירגע, הסתכלתי סביב במרחב הווירטואלי וראיתי הרבה מאוד אנשים שמרגישים הקלה, שמברכים את אסתר ויהונתן, שכבר תופסים מקום בעמידה לקבלת הפנים בשדה התעופה (בכפוף להנחיות כמובן). אך במבט שני הבנתי שיש כאן רק צד אחד שיוצא מגדרו. צד אחד שמרגיש הקלה, שמרגיש שנעשה כאן צדק.
נכון, באולפני הטלוויזיה חגגו את ההחלטה. ישנם עיתונאים שסייעו להילחם את מלחמתו של פולארד לאורך השנים, והם לא משתייכים לא למחנה הדתי ולא למחנה הימין. אבל ברמת הרשתות החברתיות הייתה דיכוטומיה ברורה. החוגגים, המתרגשים והמברכים ממוקמים בצד הימני של המפה הפוליטית. האדישים, שלא לומר המלכלכים, ממוקמים בצידה השני. החוקר תומר פרסיקו טען שפולארד פגע ביחסי ארצות הברית וישראל, שהוא ביקש למכור מידע לפקיסטן וכלל איננו פטריוט ישראלי. ראש הממשלה והאסיר לשעבר אהוד אולמרט הודיע שפולארד הזיק ליחסי ישראל-ארצות הברית ועדיף שיישאר שם, כי אין לו בשביל מה לעלות לארץ. ניר גונטז' כתב בעיתון לאנשים חושבים שפולארד אולי עזר לעם ישראל, אבל הוא בעצם בוגד. הפרשן הוותיק נחום ברנע הצטרף לחגיגה בקביעה ש"פולארד אינו שרה גיבורת ניל"י", וגם ש"הפרק המביך הזה הסתיים עכשיו". מנגד קיבלו בני הזוג פולארד הזמנות נדיבות גם מהיישוב בית אל וגם מהמועצה האזורית בנימין. נראה שלמענם יוותרו שם גם על ועדת קבלה.
ברמת הפוליטיקאים התמונה לא הייתה שונה בהרבה. ראש הממשלה בירך אותו, וכך גם השר יולי אדלשטיין, השר הרב רפי פרץ, והח"כים בצלאל סמוטריץ', קטי שטרית, ניר ברקת, נפתלי בנט, אריאל קלנר ועוד. כולם דיברו גם על החוב העמוק שמדינת ישראל חייבת לו. לצידם בירכו גם ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון גנץ, השר צביקה האוזר, שגם פעל למענו, השר עמיר פרץ, שרת הקליטה פנינה תמנו שטה, שכבר הבטיחה סיוע לעולים החדשים, וזהו בערך. מי לא מצא זמן להתייחס? לא השר איציק שמולי, גם לא חבר הכנסת יאיר גולן, אפילו לא חברי הכנסת אביגדור ליברמן ומרב מיכאלי שהקפידו לברך את דני אבדיה על הישגו ב־NBA, אבל לא את פולארד.
זה שפועל וזה שמתרחק
איך זה קרה? איך הפכו יהונתן ואסתר פולארד לנושא שקרוב לליבו של מגזר אחד? הוא הרי לא העביר ידיעות מן הצי האמריקני למועצת יש"ע, וגם לא פעל כדי לשבש את פעולות הלוויין האמריקני שעוקב אחרי ההתיישבות. הוא מסר ידיעות ששימשו את מערכת הביטחון לטובת כל העם היושב בציון.
פולארד נכנס לכלא כשהוא אינו חובש כיפה לראשו. כמה שנים אחרי שנטרקו מאחוריו אין סוף שערים, מנעולים ודלתות, האישיות הרשמית הישראלית הראשונה שביקרה אותו הייתה הרב מרדכי אליהו. הרב התרשם ממנו עמוקות וגם הפיח בו תקווה. פולארד חזר בתשובה והפך לחובש כיפה סרוגה. פולארד הוא יהודי אציל, אבל הוא לא יושב על הטייפ־קאסט של הישראלי הטיפוסי, זה שלובש חולצה גזורה ומחזיק בצ'ימידן שלו מור"קים על המילואים. יש לו נשמה יפה, אבל הוא לא יפה בלורית ותואר. "לא נעמה יששכר", כמו שהסבירו לי השבוע עיתונאים עמיתים. כן, אחרי 70 שנות מדינה, אנחנו יכולים לדבר על כמה אנחנו אוניברסליים והכפר הגלובלי הוא פצפון, אבל אנחנו עדיין לא מסוגלים להזדהות עם יהודי שלא נראה כמונו.
ועוד משהו כואב. הציונות הדתית אימצה את פולארד בגדול. היא הובילה תפילות למענו, כינתה אותו אחינו יהונתן, שלחה לו מכתבים בהמונים והשאירה לו מקום מדי שנה בשולחן ליל הסדר. הכיפות והחצאיות, מתברר, דחקו חלקים אחרים מהעם מלקחת חלק. פולארד הוציא השבוע הודעה ובה סיפר כי כל מה שעשו למענו בישראל חיזק אותו מאוד ונתן לו כוח להמשיך בדרך הארוכה והקשה. אבל מתסכל לחשוב שאם יש צד אחד שפועל, הצד השני הולך ומתרחק. מה אמורה הציונות הדתית לעשות? לא לאמץ לחיקה ערכים שחשובים לה? לא לחבק חיבוק אוהב? האם רק ככה יגיע הצד השני ויפעל למען אותם ערכים? ואולי איש לא יפעל למענם? הפעם אני נשארת בשאלה.
לתגובות: ofralax@gmail.com