התחלה/ לפני 65 שנה, בשכונת רחביה בירושלים. אחותה הגדולה והיחידה היא פרופ' נחמה אורי, רופאת אא"ג.
אבא/ פרופ' יוסף רקובר ז"ל. ניהל את מחלקת הריאות במרכז הרפואי הדסה ולימד בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית. "אבא היה רופא דגול. הוא נולד בפולין ולמד רפואה בצרפת. בשואה היה עם אישה וילד קטן, שמתו במהלך המנוסה מהגרמנים. הוא נותר לבדו ושימש כרופא ביחידת הפרטיזנים ביערות. שם הוא פגש את אמא. הם התחתנו ועלו לישראל בשנת 1947".
ידען/ "אבא היה איש אשכולות, ידען ומעמיק בהרבה תחומים. הוא לימד אותי מגיל אפס ידע כללי. כשהייתי בת שלוש לא הייתה מדינה שלא ידעתי מה עיר הבירה שלה. אבא הנחיל לי ידע עצום, ולמרות מה שעבר בחייו היה תמיד עם שמחת חיים והעצים בי את אהבת האדם. אישיות מיוחדת במינה".
אמא/ סוניה רקובר ז"ל. "אמא נולדה בפולין והתייתמה מאביה בגיל שנתיים. אמא שלה הייתה רופאה. במלחמה היא ברחה ממקום למקום כשהיא עם תינוק קטן ועם אמא שלה. כשהגרמנים התקרבו למקום המסתור, התינוק התחיל לבכות ואמא שלה, הסבתא של התינוק, נאלצה לחנוק אותו. כל החיים זה ליווה אותה. בהמשך אמא הצטרפה לפרטיזנים, שם פגשה את אבא".
רגישות לאחר/ "אמא הייתה אישה מיוחדת, עזרה לאנשים בלי סוף. ממנה לקחתי את האכפתיות והרגישות לזולת. האובדן של התינוק שלה נכח בחיים. הבובה הראשונה שהייתה לי הייתה למעשה בוב, אמא קראה לו בשם ותפרה לו בגדים. במחבוא ביערות אמא שלה לימדה אותה את יסודות הרפואה, ובמלחמת השחרור אמא תפקדה כאחות. אבל כשנולדנו, היא בחרה להתמקד בלגדל אותנו".
לא מדברים/ היא דור שני לניצולי שואה. "היו לי אחים שנרצחו בשואה ואחות אחת שנולדה בארץ - וזה מטען שסחבתי כל ילדותי. אבא לא רצה לדבר על מה שעבר בשואה ואמא הייתה מספרת יותר, אבל אני הייתי צעירה ולא כל כך רציתי לשמוע. לכן היום יש לי חורים בסיפורים שלהם".
ג'ינג'ית עם אופי/ "הייתי ילדה אנרגטית, עושה תמיד עשרים אלף דברים יחד, שמחה ורוקדת. הייתי תלמידה טובה, פעילה בוועד התלמידים, חניכה ומדריכה בצופים. לא גדלתי בבית דתי אבל ציינו בבית חגים, בראש השנה הלכנו לבית הכנסת. בתיכון החברים היו קוראים לי 'הרבנית' כי אהבתי ללמוד תנ"ך ותושב"ע. היו צוחקים עליי שאהבתי להתעמק בכל הפירושים".
החלום/ "מגיל אפס היה לי ברור שאהיה רופאה. גדלתי על 'או שאני רופאה או שאני לא חיה', כי ההורים שלי שרדו במלחמה בזכות הרפואה. לשמחתי, המקצוע הזה התאים לי כמו כפפה ליד, ואני יכולה לומר שברפואה אנחנו אומנם עובדים קשה מאוד, אבל מדובר במקצוע מלא במשמעות וסיפוק".
לא תהיי רופאה 1/ למדה בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים. "המנהל התעקש שאלך ללמוד במגמה ריאלית־הומנית, ואני ביקשתי מגמה שתתאים ללימודי הרפואה שתכננתי. היה למנהל ולי דיון נוקב בעניין והוא אמר חד וחלק ׳את לא תהיי רופאה׳. כל כך נפגעתי. אבא התערב ונלחמנו על כך, ובסופו של דבר הלכתי למגמה ביולוגית".
לא תהיי רופאה 2/ "לימים כרופאה ליוויתי אישה חולה לניתוח בחו"ל. בטיסה החולה לקתה פתאום בדום לב ועשיתי לה החייאה מצילת חיים. זו הייתה דרמה ובסוף כל המטוס נעמד ומחא לי כפיים. ומי ישב לידי? אותו מנהל. לא אמרתי לו כלום, אבל זו הייתה מבחינתי סגירת מעגל".
צבא/ בשירותה הצבאי הייתה מורה חיילת. "בבוקר לימדתי בבית הספר, אחר הצהריים עשיתי חוגים לילדים ולמבוגרים, עזרתי בשיעורי הבית, הייתי סוג של עובדת סוציאלית. עד היום חבר'ה מהמושב שומרים איתי על קשר".
אקדמיה/ לאחר שחרורה מצה"ל נרשמה ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. היא התקבלה ללימודי הרפואה ומאז הפנתה את כל זמנה ומרצה להגשמת החלום. "השקעתי בלימודים. למדתי את החומר לעומק. בשעות הלילה המאוחרות אבא היה נכנס לחדר ורואה אותי לומדת. הוא קרא לי 'המתמיד שלי'. החומר הלימודי ריתק אותי. רציתי לדעת הכול".
רפואה פנימית/ התמחתה ברפואה פנימית. "כל מחלקה בבית החולים שהגעתי אליה ריתקה אותי, אבל בסופו של דבר הבנתי שאני רוצה רפואה כוללת ובחרתי להתמחות ברפואה פנימית, שבה אתה לומד הכול מהכול - כליות, לב, ריאות, ומה לא".
מחלות זיהומיות/ בהמשך התמחתה במחלות זיהומיות ומיקרוביולוגיה קלינית בבית החולים הדסה בירושלים. "כשסיימתי פנימית, הלכתי לתת־התמחות במחלות זיהומיות והתאהבתי בעולם הזה. בעצם זה משיק להכול, למושתלים, לכירורגיה, לאורתופדיה, נוירוכירורגיה, ילדים ועוד. זה תחום כל כך דינמי ומרתק. כל הזמן מתגלים חיידקים ווירוסים חדשים. אין רגע דל".
רחב טווח/ עבדה ביחידה למחלות זיהומיות ומיקרוביולוגיה קלינית בהדסה עין כרם, ובהמשך עברה לנהל את היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים שיבא תל השומר. מאז, כבר כמעט 18 שנה, היא שם. "זה תחום שהוא כל כך רחב טווח ונוגע באינסוף אתגרים רפואיים, כמו ההתמודדות עם השחפת או האיידס, הזיהומים בבתי החולים ועוד".
החצי השני/ נשואה בנישואים שניים ליצחק רהב, איש עסקים לשעבר שכיום מקדיש את זמנו להתנדבויות שונות. "הוא מאוד מכבד את העבודה שלי וגאה בי".
הנחת/ אם לשניים. בתה רוני (33) רופאה מתמחה בגינקולוגיה במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא. בנה ניר (28) לומד בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. "הם בחרו ללכת בעקבותיי כנראה בגלל שראו כמה אני אוהבת את המקצוע וכמה הוא ממלא ומרתק. זכיתי בילדים מדהימים. הם הכול בשבילי". ויש גם שני נכדים: גיא המתוק בן שלושה חודשים ודניאלה, "שכבר יודעת את השמות של כל הווירוסים. ילדה מיוחדת במינה עם לב זהב".
בחזית/ עם התפרצות נגיף הקורונה בישראל נקראה לדגל והקימה את מתחם הקורונה בבית החולים שיבא תל השומר. מאז היא עומדת בחזית המאבק. "בתור מנהלת מחלות זיהומיות בשיבא הייתי מעורבת בכל צעד וצעד, החל מקבלת החלטות טיפוליות, ניסוח נהלים ועוד. צריך היה להחליט איך לאבחן את החולים, איך לטפל בהם, איך לשמור על הצוות שלא יידבק, מהי בכלל הגישה הרפואית, איך מתמודדים עם חולים שמתים לבד - אינסוף היבטים שדרשו מענה".
לא שפעת/ "זו מגפה. עכשיו כבר ברור, יש יותר תמותה מקורונה מאשר משפעת. בארץ פי מאה יותר, ובכמה מקומות בעולם אפילו יותר. גם אין מצב שבו מחלקות טיפול נמרץ מלאות בחולים בשפעת. איפה בעולם היה מצב כזה במאה השנים האחרונות, שאין יותר מקום לאשפז חולים? זו מחלה אחרת, לצערי. נכון שיש חיסון באופק וזה מעודד, אבל בשום אופן אי אפשר בשלב הזה להיכנס לשאננות".
בקבינט/ חברת קבינט המומחים למאבק בקורונה. "אנחנו מנהלים ישיבות ארוכות ואינטנסיביות בשעות לא שעות, בהתנדבות מלאה, ומנסים לבחון לעומק מה נכון לעשות ואיך כדאי לפעול. האכפתיות והמסירות של החברים מרשימה". ויש לה גם ביקורת נוקבת על התנהלות המדינה: "אנחנו מדברים ומדברים וכמעט כלום לא קורה. ההמלצות שלנו מתגבשות, אבל בסוף כל אחד מושך לכיוון שלו ודברים חשובים לא יוצאים לפועל".
לתפארת מדינת ישראל/ ביום העצמאות האחרון נבחרה להשיא משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. נימוקי בחירתה היו הוקרה על פועלה הרב בתחום המאבק בנגיף הקורונה - הטיפול המסור בחולים, המחקר הקליני וחברותה בקבינט המומחים. "זה היה מעמד מרגש בשבילי. הדלקתי משואה לכבוד ההורים שלי ולכבוד צוותי הרפואה שמתמסרים ועומדים בחזית המאבק במגיפה".
כמה אהבה/ "הרפואה היא לא נתינה חד־סטרית. לכמה אהבה אני זוכה, מבחינתי זה לא מובן מאליו בכלל. אני מקבלת כל כך הרבה אהבה מהפציינטים שלי, מהצוות, מהסטודנטים. פעם זכיתי בתואר 'מרצה מצטיין של הפקולטה'. עמדתי על הבמה ובכיתי מהתרגשות, בעיקר מעוצמת האהבה שהרעיפו עליי. הרפואה ממלאת אותי".
אם זה לא היה המסלול/ "כשהלכתי לאוניברסיטה נרשמתי גם ללימודי הוראת המתמטיקה או לעבודה סוציאלית, אבל היום אני רואה את עצמי אך ורק רופאה. לא רואה את עצמי משהו אחר".
במגרש הביתי:
בוקר טוב/ הולכת לישון בשעה שתיים או שלוש לפנות בוקר, ולפעמים בארבע. משכימה קום בסביבות שש וחצי בבוקר. "אני ישנה נורא מעט. הרבה שנים עשיתי תורנויות וכנראה התרגלתי לא לישון. בנוסף לכך, אני הרבה בכוננויות ומתקשרים אליי באמצע הלילה. לפעמים אני מנסה להשלים קצת שעות שינה בימי שישי".
פלייליסט/ "אני משתדלת בדרך מהבית בירושלים לשיבא ליהנות ממוזיקה, אבל הדרך תמיד מלאה בטלפונים של עבודה. כשיש בכל זאת קצת שקט, אני מאזינה לפודקאסטים בענייני רפואה או למוזיקה טובה". אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין וגם מוזיקת ג'אז באים בחשבון.
השבת שלי/ "המון כיף". כשאפשרי, שמחה לארח את הילדים והנכדים, "הכיף הכי גדול". בנוסף לכך, מקדישה זמן לעצמה ולרפואה. "אני קוראת הרבה חומר ברפואה, מכינה הרצאות ומקבלת המון טלפונים והתייעצויות מהעבודה".
דמות מופת/ מרים פרץ, אם הבנים. ״גיבורה, אמיצה וחכמה״.
משאלה/ "שלום ובריאות".
מפחיד אותי/ "חוסר שליטה".
כשאהיה גדולה/ "בעבר היו לי המון תוכניות לפנסיה, אבל היום אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה, שאני רק מאחלת לעצמי להמשיך בזה". בימים אלו כותבת ספר על בני הדור השני לשואה.
לתגובות:rivki@besheva.co.il