כאן זה בית

בגל הקורונה הראשון שהסתער על ישראל בחורף שעבר ישבה שירלי נאוי בחצר ביתה שבמושבה מטולה, צופה אל מפל התנור שעל גבול לבנון. "היה קר מאוד בחוץ. מול הנוף המדהים והשקט שעטף אותי, עלתה בי מחשבה שהפכתי לפוסט בן שורה אחת: 'מישהו יודע מה קורה עם ילדי הרחוב?'. חשבתי שזה נפלא שחם ונעים לי, אבל מי ידאג לילדים הללו?". התגובות הרבות לא איחרו לבוא והציגו תמונת מצב עגומה: סיורי ניידות הרחוב של על"ם הופסקו בשל מגבלות הקורונה, ומקומות כמו 'הזולה של חצרוני' בירושלים נסגרו בפתאומיות. המצב הקשה בלאו הכי של ילדים ונערים בסיכון וללא עורף משפחתי הפך ברגע לגיהינום כפול ומכופל. "את יודעת מה זה סיור של ניידת הרחוב בשביל הילדים הללו?", היא שואלת בכאב, "זו הפעם היחידה בשבוע שבה מישהו רואה אותם! פעם בשבוע שמתעניינים בהם, בתוך ים של בדידות וסכנות יומיומיות".

נאוי לא יכלה לעמוד מנגד. היא התקשרה ל'זולה של חצרוני', והציעה את ביתה הצנוע כאכסניה זמנית לנערים ונערות. בתוך זמן קצר עמדו על מפתן ביתה שבע נערות, ואחריהן הגיעה קבוצה של חמישה נערים. "הכנתי את החצר, פרשתי מזרונים בכל מקום", היא משחזרת, בלי לדלג גם על החלק האבסורדי בסיפור: "אחר כך הזמינו אותי לחקירה פלילית במשטרה".

מה הייתה העילה לחקירה?

"זה היה בזמן הסגר הראשון, ואסור היה להתרחק יותר מ־100 מטר מהבית. התקנות לא התייחסו למי שאין לו בית, או שהבית מסוכן בשבילו הרבה יותר מהנגיף". היא ישבה מול השוטרים בחקירה פלילית ואמרה להם שלא ייתכן שבארץ ישראל שוטרים יהודים יחקרו יהודייה אחרת על הכנסת אורחים. "לאן אתם רוצים שאשלח אותם? אין להם בית!", טענה. אחד השוטרים אמר לה: "את צודקת וכל הכבוד לך, בזמנים אחרים לא היינו מתערבים כמובן, אבל עכשיו יש קורונה". בסופו של דבר הנערים התחייבו שלא לצאת מתחום החצר המקיפה את שני הדונמים שבהם שוכן הבית הצנוע, וזכו לקורת גג ולהכנסת האורחים החמה של נאוי. "אני לא אשת מקצוע ולא עובדת רווחה", היא מבהירה. "אני חלק מעם ישראל ולא יכולתי לעמוד מנגד".

מה עשית כדי לעזור להם מלבד האירוח?

"ניסיתי להגיע לכל אחד ואחת מהם, להבין את צרכיו ולחבר אותו עם הגורמים המקצועיים המתאימים: עמותת על"ם, מוסדות רווחה, חוות טיפוליות, קרנות סיוע. כל מי שיכול היה לעזור".

לנתץ את במות הכוכבנות

הסיוע לנוער בסיכון ולילדי הרחוב ניצב כרגע במרכז עולמה של שירלי נאוי, אבל הוא מהווה רק חלק מסיפור חייה הצבעוני והעשיר. היא נולדה במטולה בבית "שמאלני ואתאיסטי", כהגדרתה, בת לאיש צבא קבע. "אני ילדת מלחמה", היא אומרת. "בגיל 13 ראיתי משאית עם חיילים מתפוצצת מעבר לגבול ולא היה לאל ידינו להושיע. מאז, גבולות היו בשבילי משהו קשה וכואב, עד שהנוער שאליו נחשפתי לימד אותי עד כמה הם יכולים להיות חיוניים ומגוננים". היא תמיד הייתה קצת שונה וחיפשה משמעות במוזיקה, באומנות, ביצירה.

לאחר שהשתחררה מהצבא הקימה עם כמה חברים את פאב 'הברחש' בחצבני, שבו היו מתקיימות הופעות מוזיקליות על הנחל, ולקחה חלק מרכזי בארגון פסטיבלי הטבע (ריינבו) בארץ. כשלקחה חלק במסע קרקס של אומנים, שנסעו בקרוואנים ובטרמפים מאילת ועד הגליל, פגשה את בעלה הראשון ואבי בנה – הזמר מוש בן ארי. "עצרנו בכל מיני עיירות פיתוח ויישובים בדרך, עשינו הופעות ומעגלי שלום וכך הכרתי את מוש. לא ידעתי שאני הולכת עם המוזיקאי של החבורה", היא נזכרת, "זה התברר לי רק בדיעבד".

יחד עם מוש ועוד חבורה גדולה של אומנים ומוזיקאים, הם ארגנו את פסטיבל שנטיפי ואת פסטיבל בומבמלה בארץ. בנה היחיד, ניתן בן ארי, כיום מוזיקאי מצליח בעצמו, קיבל את שמו כשהיא ומוש שמרו שמירה ארכיאולוגית על חפירות ארמון המלך אחאב בעמק יזרעאל. את השם עצמו הם קיבלו בחלום שחלמה באותה תקופה. "כל הדיסק הראשון של מוש (הכוונה לדיסק של להקת שבע – ה"צ) עוסק בסיטואציות וחומרים מהחיים המשותפים של מוש ושלי".

כשניתן היה בן שמונה מוש ושירלי התגרשו. היא הייתה אז בתחילת תהליך התשובה שלה. "תמיד חיפשתי רוחניות, אבל לא קראתי לזה אלוקים. חיפשנו את נקודת האחדות וקראנו לזה 'היקום'". כשהתחילה ההצלחה של להקת שבע, היא התקשתה להתמודד: "החשיפה הייתה לא קלה בשבילי", היא אומרת. "כשבני ישראל נכנסים לארץ ישראל מצווים לנתץ את הבמות. הבמות של עבודה זרה הפכו להיות היום הרייטינג, הכוכבנות והפרסום. אנשים מקריבים את נפשם על הבמה. מנגן כשר יודע שהוא צינור כדי להשפיע לאחרים, ומי ששוכח הולך לאיבוד בעיניי".

הבן הפרטי שלך נכנס עכשיו לכל העולם הזה.

"ניתן מהווה גשר בין עולם המדיה, האומנים והכסף, ובין העולם הדתי שלי", היא מחייכת, "הוא תמיד אומר לי 'אמא, כאן זה סדום', ואני אומרת לו שכל עוד הוא זוכר שזה סדום, זה בסדר".

לאחר גירושיה ועם חזרתה בתשובה, שירלי וניתן חזרו לגור עם הוריה במטולה. במשך כשבע שנים, שלוש פעמים בשנה, היא הפיקה את כפר התפילה בפסטיבלים. "כל הרעיון של כפר התפילה זה להיות גשר בין החברים והסצנה שממנה באתי ובין התורה. מאות אנשים חזרו בתשובה דרכנו. האווירה הייתה של גשר, מקום מפגש בין עולמות, בלי לנסות לשכנע או להטיף. גם היום מגיעים לבית שלי המון אנשים שנמצאים בתהליך חיפוש וכולם מרגישים בבית. יש הרבה אנשים שהקשיחות הדתית, הממסד הדתי או 'הפרווה' הדתי גרמו להם לעזוב את המקום שהם באו ממנו ולחפש משהו אחר", היא מסבירה. "אבל מי שיודע שה' קיים, לא יכול להתעלם או לשכוח. אנשים שחיים בתוך העולם הדתי לא תמיד מגיעים לנקודה של בחירה, ולכן הם צריכים לעבור תהליך ולבחור מחדש. אני תמיד אומרת: אל תפחדו, תבעטו, רק אל תירדמו בתוך המסע. תמיד תזכרו שאתם מחפשים את האמת. הרי אם אדם מחפש את האמת - הוא ימצא את ה'". כששואלים אותה אם היא דתייה, היא עונה שלא. "אני עובדת ה' חופשייה, אני פרילנסר דתי. פעם אבא שלי שאל אותי: 'מה את? ברסלב, חב"ד, דתית לאומית?', אמרתי לו: 'אבא, בחילוניות אי אפשר היה להגדיר אותי, אז בתוך האינסוף אתה רוצה הגדרה?'".

ערסלים שנולדו בחלום

היום במטולה לא נדיר לראות חובשי כיפה או בית כנסת. אבל בזמנו, נאוי הייתה חלוצת החוזרים בתשובה בעיירה הצפונית. "אז לא היו כאן אנשים דתיים בכלל, רק אני והרב של מטולה", היא צוחקת. נאוי הייתה צריכה להתמודד גם עם התנגדות מבית, שכן הבן ניתן לא אהב את החזרה של אמו בתשובה. "כשהייתי מתפללת, הוא היה מחכה שאגיע לשמונה עשרה וזורק עליי את כל הכביסה. מבחינתו הוא צודק: הוא רצה את אמא! מה פתאום אלוקים והדתיים לוקחים לו אותה? הוא לא הצטרף לתהליך שלי. מנקודת מבט של ילד, עדיף להיות 'הבן של' ולטוס במסוק עם אבא להופעה מאשר לארח תמהונים בשבת אצל אמא".

בשלב מסוים היא הרגישה שאינה יכולה להמשיך לגור במטולה בלי מינימום של מענה לצרכיה הדתיים ועברה לראש פינה, בעוד בנה בחר להישאר במטולה עם הוריה. "לא ידעתי מה לעשות. נקרעתי בין הרצון להיות עם הילד שלי ובין הרצון בחיי קהילה דתית. בראש השנה נשברתי ואמרתי לה': הילד שלי לא רוצה להצטרף אליי לכאן ואני לא מסוגלת לחזור, אני לבד שם! אם התיקון והשליחות שלי הם אכן במטולה, אני רוצה בית, פרנסה, קהילה, תורה, מוזיקה".

ותפילותייך נענו?

נאוי מהנהנת, ומאשרת שהתפילות פעלו את פעולתן מהר משחשבה: "חזרתי למטולה, ושבועיים לאחר מכן הגיע לכאן בחור מהמם בעל כיפה סרוגה, צבי קוכמייסטר מישיבת תקוע. עד אז לא נחשפתי לאנשי הציונות הדתית, הם נראו לי נורמליים מדי", היא צוחקת. "סיפרתי לו על כפרי התפילה שהייתי מארגנת בפסטיבלים ברחבי הארץ, ועל הרעיון של בית יהודי והכנסת אורחים בלי לכפות או להטיף, והוא נדלק".

צבי הלך לרב שטיינזלץ, וקיבל ממנו ברכה לפתוח מרכז יהודי במטולה. "הוא חזר לכאן עם עוד חבר. הם לקחו דף וביקשו ממני לחזור על רעיונות כפר התפילה. לאחר שרשמו הכול, הם הלכו וחזרו אחרי חצי שנה, לאחר שאספו מחברים תרומות ומעשרות שהספיקו לשכר דירה של שנה. כך התחיל המיזם של מה שקראנו לו 'בית בלב - בית פתוח ליהדות ורוח'. ארבעה צעירים הגיעו לגור במטולה והחלו להחיות את הרוח היהודית של המקום. הם עשו פה מהפך של ממש", היא מתפעלת. "מה ששם את מטולה על המפה הדתית היה פסטיבל חורף, שארגנו יחד כשבועיים לאחר הגעתם. אנשים רבים הגיעו ונחשפו למקום, ואז התחילה נהירה של בעלי תשובה ודתיים למטולה. אם בהתחלה הבית שלי היה הבית הכשר היחיד ואני הייתי צריכה להאכיל את כולם, כיום יש פה קהילה יפה ומגוונת, שיעורי תורה רבים וחיי דת פעילים, והעיקר - אחווה וערבות הדדית גדולה".

את פרנסתה מוצאת נאוי, בדיוק כפי שביקשה, בעסק שיזמה והקימה במטולה. "יש לי עסק לבניית ערסלים שנקרא 'ילדי טבע ערסלים', שהקמתי במו ידיי", היא מספרת. "לאחר הגירושין, פניתי לה' ואמרתי לו: אני לא יכולה לעבוד בחוץ, אני מתעסקת באומנות וצריכה להתפרנס. כך נולד הרעיון של ה'עריסל', מתוך תפילה וחלום: ה' הביא לי את רעיון העריסל בחלום. זהו ערסל שהוא עריסה. במהלך השנים מתבררות עוד ועוד איכויות שלו. הוא טוב לגזים, להפרעות שינה ולריפלוקס, והוא עוזר בטיפול באוטיזם, בגידול תאומים ועוד".

בהמשך פיתחה גם ערסלי ישיבה אורתופדיים. יש לה חנות במטולה ובאורוות האומנים בפרדס חנה, והיא גם מעבירה סדנאות שירה, תיפוף והעצמה ומלווה לידות בית: "אני שייכת לחבורה שעיצבה את דעת הקהל והשפיעה על הדור בתחומים שונים, לא רק בפסטיבלים אלא גם בלידות בית, הנקה, חיבור אם וילד. בשבילנו הייתה קטיעה של השבט, הידע לא עבר. גדלנו עם שני ילדים וכלב ולא היה ממי ללמוד. חברותיי ואני התחלנו לארגן מעגלי נשים ומזה צמח מרכז הדיאדה הראשון בארץ. כיום יש מרכזים כאלה בכל מקום".

'צמאה' שחישמל את האוויר

לאחר שהקהילה במטולה גדלה ושגשגה, היא הרגישה שעליה לקחת שוב את מקל הנדודים. "יחד עם חבר הקמתי בלטרון חווה טיפולית לאנשים עם צרכים מיוחדים. בשלב הזה הרגשתי שה' הוריד אותי מההרים לתוך עורק מרכזי של עם ישראל, לחוות חוויה של עם".

תסבירי.

"פרסמנו שאנחנו מחפשים מתנדבים, ובתוך ארבעה חודשים הגענו ל־6,000 מתנדבים. הגיעו לכאן אוטובוסים מכל הארץ ומכל המגזרים והסוגים - יחידות של הצבא, תנועות נוער, נח"ל חרדי יחד עם השומר הצעיר, טייסים יחד עם אוטיסטים. ראיתי את הכוח של עם ישראל והערבות ההדדית. רק אומרים שרוצים לעשות משהו טוב וההיענות היא בלתי נתפסת. זה נותן לי הרבה כוח גם היום, בעבודה עם הנערים".

קצב האירועים בחייה מסחרר. בעודה עוסקת בהקמת החווה הטיפולית שנסגרה מאז, עברה תאונת דרכים. משאית פגעה בה על כביש מהיר, בזמן ששהתה מחוץ לרכבה. "היה שם נס. תוך כדי שעפתי באוויר, הייתה לי מעין הארה רוחנית וידעתי שאני יכולה להשפיע על המתרחש. אנשים רצו אליי וידעתי שאסור לי להתפעל ושהבחירה שלי היא שתקבע. אמרתי להם: 'תראו! אני יכולה להיעמד', וככל שהאמנתי בזה יותר, זה מה שקרה". בבית החולים היא אמרה לרופא שהזהיר אותה מכאבים: "אם ה' השאיר אותי בחיים, מה שבדרך הטבע לא יכול להיות, אז זה יכול גם לעבור בלי כאבים". "הרגשתי שמשמיים בוחנים אותי עד כמה אני מאמינה בזה. ואכן, בתוך שלוש שעות הכול חלף כלא היה. מאותו יום אני חיה בתודעה שהשאירו אותי פה מסיבה מסוימת, ואני חיה בלי פחד".

מתי נחשפת לילדי הרחוב ונוער בסיכון?

"לפני כשנתיים וחצי, אחרי אסון נחל צפית, הלכתי לניחום אבלים אצל משפחתה של חברתי, אמה של רומי כהן ז"ל, מהרוגות השיטפון. ישבתי עם ההורים השכולים ועם כמה מניצולי האסון שהגיעו לנחם". עם אחד הנערים נוצר לה קשר מיוחד באותו יום. הוא שר והיא ליוותה אותו בתיפוף. למחרת ההורים של רומי התקשרו וביקשו שתבוא שוב. "היה משהו מרפא במפגש שלך אתמול", הם אמרו לה, "אנחנו מבקשים שתבואי היום לפגוש את כל הנערים שניצלו".

מה זה גרם לך להרגיש?

"פאניקה", היא מודה. "בשבילי הם היו שרפי עליון, אנשים שיצאו מנהר דינור. מי אני לידם?". באותו יום היא ישבה מול 15 ניצולים ומשפחות שכולות, ולא ידעה במה לפתוח. "מישהו ניער אותי ואמר לי: תתחילי כבר!". היא התחילה לנגן את 'צמאה לך נפשי' בלחן שחיבר הרבי מלובביץ'. "היה כמו חשמל באוויר", היא נזכרת. "למוזיקה ולניגון יש כוח מאחד, נוצרה חוויה מיוחדת של יחד". הנער ששר איתה ביום הקודם ישב לידה, והיא הזמינה אותו לבקר אותה ולנגן יחד.

הנער קיבל את ההזמנה והגיע לביתה. "לקח לי זמן להבין שזה נער שאין לו עורף משפחתי. גיבור שהציל נערים נוספים בזמן השיטפון. במציאות אחרת הוא היה אמור לקבל צל"ש. הייתי בטוחה שהוא מטופל, ורק אחרי כחודש הבנתי שהוא לגמרי לבד". הנער הזה, שעל צנעת הפרט שלו היא מקפידה לשמור, התגלה לה כנער בסיכון שהצליח לשקם את עצמו מחיי הרחוב שאותם חי מגיל עשר, השלים בגרות בהצטיינות ועמד להתגייס לסיירת, עד שבא השיטפון ושטף את כל מה שעבד כה קשה להשיגו. כיום הוא סובל מפוסט טראומה בעקבות האסון, כי בעוד הניצולים האחרים חזרו הביתה אל משפחה תומכת וטיפול מסור, הוא נשאר לבדו ולא הייתה לו אפשרות לעבד את החוויה הקשה שעבר. "הוא חשב שהתקבל למכינת העילית, שהתבררה כאשליית מכינת העילית", היא מדגישה, "אשליה!".

למה אשליה?

"הילד הזה ננטש לחלוטין על ידי המכינה ביום שאחרי. איש לא טיפל בו", היא מאשימה, "ואני, שמרגישה כמו זקנת השבט שקיבלה לידיה את הפצוע הכי קשה, מנסה לעזור לו ומוצאת את עצמי מול שוקת שבורה פעם אחר פעם. דפקתי על הדלתות של המכינה ואמרתי להם: 'שכחתם את הפצוע הכי קשה! תעזרו לו, הוא לא יכול אפילו לצעוק!'. המכינה התנערה מאחריות כלפיו".

נאוי לקחה את הנער לביתה, ועד היום היא נלחמת איתו ובשבילו מול אטימות הרשויות והביורוקרטיה. "אני מוסרת נפש בשבילו וסוף סוף יש לו בית", היא אומרת. "זה לא קשר של אמא ובן כמו עם ניתן, אלא משהו נשמתי, רוחני".

"כשיורד גשם מסתתרים במגלשות"

דרך אותו נער נחשפה נאוי לתופעה הקשה של ילדים ונוער בסיכון. "קיבלתי לידיים את הארכיטיפ של ילד בסיכון, המלך של ילדי הרחוב", היא אומרת, "הוא חשף אותי לעולם שלהם ולמציאות המזעזעת של אלפי ילדים מבתים חרדיים ודתיים שנפלטים לרחובות, בעיקר בירושלים ובצפת, שאין להם מענה".

בזמן מגפת הקורונה, מחדדת נאוי, גם המענה שקיים בדרך כלל בדמות הרווחה, עמותות ומוסדות שונים, לא באמת קיים. "לזולה של חצרוני, למשל, שהוקמה וקיימת בכספי תרומות ובהתנדבות, הילדים יכולים להגיע בימי שגרה פעמיים בשבוע, לאכול ארוחה חמה, להיפגש עם אנשי מקצוע ולקבל הכוונה וסיוע. הם אפילו שומעים שיעורי תורה וחיזוק". חשוב לה להדגיש שגם עמותת על"ם עושה עבודת קודש נפלאה. "אבל הזולה של חצרוני זה הפאודה, הם הולכים לפינות הכי חשוכות ומסוכנות ואוספים את הילדים. יש עוד מעגלים של ילדים ברחובות". בתקופת הקורונה, היא מציינת, גם הפעילות הזאת לא קיימת, בשל ההגבלות.

עד כמה התופעה רחבה לדעתך?

"אלפי ילדים נוספים למעגל הזה בכל שנה", היא אומרת, "הם נפלטים מהעולם הדתי והחרדי מסיבות שונות: לא מקבלים אותם כי הם שונים או מורדים, או מסיבות של עוני, התעללות ומצוקה". כשאני שואלת מה לדעתה יכול לעזור לנפלטים הללו, היא מציעה לפנות להורים דרך הרבנים, ומצטטת את הרב אורי זוהר, שסיפר על בנו שמרד ועל דבריו המפורשים של הרב אלישיב בנוגע לצורך לאהוב דווקא את הילדים האלה, כי רק האהבה היא הפתח שלהם לחזור לעולם התורה.

מה הילדים האלה אוכלים? איפה הם ישנים?

"אחת הילדות הסבירה לי שכשיורד גשם, הכי נוח להסתתר במגלשות הסגורות בגני השעשועים. הם נאלצים לגנוב, להגיע למקלטים, לקבץ נדבות ולעשות מעשים קשים כדי לקבל אוכל. כשהתחלתי להסביר לאחד מהם לאן אפשר לפנות כדי להיעזר ולקבל סיוע, הוא עצר אותי ואמר לי: את לא יודעת שאנחנו לא מבקשים עזרה?". אחת הילדות נקשרה אליה מאוד ברגע שאמרה לה בצורה ישירה: "אל תיתני לי תשובה שתרצה אותי, אל תנסי לומר לי מה שאני רוצה לשמוע. אני רוצה לדעת את האמת, גם אם היא קשה".

איך משפיעה עלייך החשיפה לסיפורים המצמררים הללו?

"עולה לי זעקה! ברחובות ירושלים מסתובבים ילדים עזובים שעוברים דברים איומים. נורא קל להפנות את הראש, לא לראות, להתעלם. אבל אסור לעמוד על דם רעך, איך נוכל לומר שידינו לא שפכו את הדם הזה? אל תפנו את הגב. ראיתם ילד כזה? צאו מד' אמותיכם, תקנו לו משהו לאכול ותפנו אותו לעל"ם, למישהו שיכול לעזור. אפשר גם לתרום למקומות כמו הזולה של חצרוני. כל אחד יכול לעזור במשהו. לפעמים הם אפילו לא יודעים שיש מקומות שיכולים לסייע, שיש להם זכויות. הם לא יודעים שיש מציאות אחרת שאפשר לחיות בה. אם כל אחד יסייע, מצבם ישתפר לאין ערוך".

כעת היא מסייעת במה שהיא יכולה באופן לא פורמלי, אבל שוקדת על השלמת תואר בעבודה סוציאלית במכללת תל חי, שאותה היא רוצה לציין לטובה. "מרגע שבמכללת תל חי נחשפו לפעילות שלי בנושא, הם מאוד משתדלים לסייע וללכת לקראתי בכל מה שאפשר. הם הסכימו להכיר לי בקורסים אקדמיים שעשיתי לתואר שלא סיימתי לפני 15 שנה, ובעזרת ה' בקרוב יהיה לי תואר ואוכל לפעול בצורה יותר רשמית ומסודרת".

נאוי מדגישה שלמרות המציאות הכואבת, יש פירות מתוקים לעבודה שלה. "כשאני רואה אותם צומחים, מתקדמים ומתרוממים, זה שווה הכול. עוד יומיים מתקיים במטולה מופע בכורה מוזיקלי של אחת הבנות שעברה שיקום במסגרת שאני יכולה להציע, מסגרת הלב", היא צוחקת, "היא עברה למרכז שיקום והעצמה, פיתחה את הכישרון המוזיקלי שלה וכעת מעלה מופע. זו נקודת ציון מאוד מרגשת בשבילי. כשהם שואלים אותי 'מה את רוצה מאיתנו?', כי הם הרי כל כך מורגלים בניצול וריצוי, אני תמיד עונה את אותה התשובה: 'אני רוצה לראות שטוב לכם'".

היא מבקשת לסיים את הכתבה בדבריו של הרב שטיינזלץ זצ"ל, שנאמרו למדריך נוער בסיכון: "הילדים האלה שאתה פוגש נשברו כי מישהו הכה בהם, לעיתים מתוך רשעות ולעיתים מתוך טיפשות. התפקיד שלך הוא לא לעשות מהם נביאים, אלא לאהוב אותם ולתמוך בהם. ואם תצליח, באמצעות אהבה, להפוך אותם משברי כלים לכלים שבורים, זה כבר יהיה דבר גדול. כתוב שכלי תשמישו של ה' הם כלים שבורים. אולי זה דבר גדול יותר מנביאים".

מטעם עמותת 'בני ציון' נמסר בתגובה לטענות בכתבה: "העמותה עשתה כל שביכולתה על מנת לעזור לנער, במגוון דרכים ואופנים. אם בליווי אישי ואם במימון תמיכה ושיקום מקצועי בעבורו, כל זמן שהנער הסכים לקבל את עזרתנו. אנחנו מאחלים לו בריאות וכוח ומקווים שיצליח לשקם את חייו. אנחנו מצרים ודוחים את טענתה של שירלי לפיה העמותה לא התייחסה לכאורה למצוקה של הנער או לא ניסתה ככל יכולתה לסייע בשיקומו".