בכוילל של כלבא שבוע בגבעת שמואל היו סוגים שונים של תלמידים. החל מעילויים מבטיחים וכלה בתלמידים שהצטיינו בבהייה למרחקים ארוכים בזמן שהחברותא מזיע על עוד פסקה מאתגרת של קצות החושן. עקיבא ברגשטיין ישב על מקום טוב באמצע הספקטרום המדובר, ולכן הרגיש בנוח להזדקן מול דפי הגמרא הנצחיים, על אף שברור היה לו שקריירה גדולה לא תצא מזה. הכול השתנה כמובן אחרי שחזה דרך מקרה בבתו של ראש הכוילל, רחל, כשהיא מקפיצה לאביה ארוחת צהריים בדרך לעבודתה בבני ברק. רחל בתורה חששה לצאת עם הזקייניש בן הארבעים, אבל מאחר שגם היא עצמה, כפי שטרחה אמה הרבנית לציין, "לא העיפרון הכי צעיר בקלמר", היא הסכימה.
מפה לשם חלפו כמה דייטים ובין השניים לבלבה מה שאנחנו קוראים אהבה ומה שהגויים קוראים היכרות שטחית, ועקיבא החליט להציע לרחל להינשא לו באופן הכי רומנטי שהוא יכול לחשוב עליו - לשאול אותה ישירות. קשה להגיד שזה מה שנקרא הפיל את רחל מהרגליים, אבל הקלמר המדובר התחיל להיות מחניק והיא החליטה להיענות לו, בתנאי אחד.
"אני מוכנה להינשא לך רק אם תלך ללמוד מחשבים", היא אמרה.
"מחשבים?", שאל עקיבא, "אבל אני רוצה להיות תלמיד חכם כמו אבא שלך".
"שמע עקיבא, אף אחד לא אומר לך לא להיות בן תורה, אני בעד. אבל מאחר שכנראה גדול הדור אתה לא, אולי שווה ללמוד מקצוע כדי להתפרנס בכבוד. אז תלמד מחשבים".
"אבל אני אפילו לא יודע את האל"ף בי"ת! של המחשבים".
"אין אל"ף בי"ת במחשבים, זה הכול אחדות ואפסים", היא הסבירה.
"הנה את רואה, אפילו את זה לא ידעתי!".
"אתה תסתדר".
"אבל אני בן ארבעים!", הוא התרעם.
"אל תדאג, אתה תלמד", היא התעקשה.
"ללמוד מילא, אבל מי יעסיק אותי? אני בגיל שבו אנשי מחשבים עושים הסבה".
רחל נשמה עמוק. "בוא איתי, עקיבא", היא אמרה ולקחה אותו לברזייה במגרש הכדורגל הסמוך.
"אתה רואה את טיפות המים האלה?", היא אמרה.
"כן".
"אתה רואה איך הן עושות חור באבן?".
"לא".
"בדיוק, כי זה לוקח עשרות שנים. אבל ללמוד מחשבים זה חמש חנוק, אלה הפרופורציות. עכשיו יאללה, רשמתי אותך לאוניברסיטת תל אביב", היא סיכמה בהחלטיות.
"למה לא בר אילן?".
"אתה תהיה מוכן לענוד טבעת?".
"מה פתאום, זה איסור מפורש".
"אז אי אפשר בר אילן".
כמה שבועות מאוחר יותר מצא עצמו עקיבא, גבר מזוקן בן ארבעים, יושב על ספסל הלימודים באוניברסיטת תל אביב סמוך לחבר'ה שנה א' שבדיוק סיימו צבא.
"שמעתי שכל המחשבים האלה זה אחדות ואפסים...", הוא קרץ להם. הם עברו מקום.
המרצה נכנס לשיעור הראשון ומיד קלט בקהל התלמידים את יוצא הדופן.
"למה אתה כאן?", הוא שאל את עקיבא ישירות.
"כי אני לא מוכן לענוד טבעת!", ענה עקיבא בלי להתבייש, "אבל יותר ספציפית, אני פה כדי ללמוד מחשבים".
"בן כמה אתה?", התעניין המרצה.
"ארבעים. זה ארבע ואפס, כמעט כמו המחשבים", אמר עקיבא בגאווה בזמן שעוד כמה סטודנטים עברו מקום.
"שמע, בגילך אני לא חושב שתמצא עבודה בתחום, אם להיות כן", אמר המרצה.
"אם יש לך פה ברזייה, אני אוכל להסביר הכול", ענה עקיבא, ובנקודה זו המרצה עדכן אותו שלנקודות הבונוס על השתתפות בשיעור הוא כבר זכאי ולכן אין טעם להמשיך בדיון.
החודשים נקפו, ועל אף הציפיות של כל המרצים וחלק נכבד מאנשי התחזוקה, עקיבא ברגשטיין לא נשר מלימודי המחשבים. את מה שהיה חסר לו בהשכלה מוקדמת הוא השלים בחריצות ובמסירות, ומקץ ארבע שנים חזר לביתו הרעוע כדי להציג לאשתו רחל את התואר. הוא כמעט נכנס, אבל אז במקרה שמע מבעד לדלת את אשתו משוחחת עם חברתה בטלפון.
"הלוואי שעקיבא שלי לא ימשיך לתואר שני, אני צריכה ממנו משכורת בהול".
אז הוא נכנס.
"זה הכול שלך", הוא אמר והושיט לה את הדיפלומה.
"האמת שזה של אבא שלי ששילם על זה, אבל לא נתקטנן", היא חייכה ושלחה אותו לריאיון עבודה באינטל.
שנתיים חלפו, ואכן עקיבא הביא משכורת מכובדת הביתה והזוג היה יכול להרשות לעצמו לחיות חיים נוחים וחסרי דאגות. הצרה הייתה שארון הספרים של עקיבא נותר מיותם והעלה אבק, לדאבון ליבה של רחל שבכל זאת הייתה בת של רב.
"כשאמרתי לך ללכת ללמוד מחשבים, גם אמרתי לך שאתה יכול להישאר בן תורה", היא אמרה לו ערב אחד.
"קשה להיות גם וגם", הוא ענה בכנות.
"נכון, אבל אתה למדת מחשבים בגיל ארבעים. קטן עליך", היא אמרה.
"אבל זה יהיה כמו להתחיל מחדש", הוא הסביר בצדק.
"לא נורא", היא אמרה, "את האל"ף בי"ת אתה כבר יודע".