"פעם אחת היינו באוהל עם פצועים ובא לראיין אותנו כתב צבאי. היו באוהל גם כמה מפקדים בכירים ואנחנו, הבנות, יושבות ומספרות. פתאום מתחילה הפגזה, מה זה הפגזה, הכול רעד סביבנו. את הפצועים שיכולנו, השכבנו על הארץ. אחרי כמה דקות אחת הבנות מסתכלת סביבה ושואלת בפליאה: איפה כל הקצינים? לא יכול להיות שהם יצאו החוצה. בחוץ, גיהינום. והנה, מתחת למיטות הפצועים אנחנו רואות מגפיים נוצצים, אחר כך סגין. כשההפגזה נגמרת, לאט לאט הם התחילו לצאת מתחת למיטות". במילים הללו גוללה הסופרת אסתר פיין ז"ל חלק מקורותיה במהלך מלחמת העולם השנייה, בעת ששירתה כאחות בצבא הרוסי. הסיפור הזה הוא רק אפיזודה קצרה מתוך ארבע וחצי שנים שפיין עשתה כאחות במדים, שותפה בחירוף נפש למלחמה בצורר הנאצי.
פיין לא הייתה רק סופרת, אלא גם אמו של אפי איתם (פיין), מי שצפוי להתמנות לתפקיד הממלכתי של יו"ר מועצת יד ושם. מאז היוודע דבר המינוי המתוכנן ניצב איתם בחזית מסוג שונה, והוא סופג התקפות של בוץ ורפש המוטחות בו מכיוונם של אנשי רוח ופוליטיקאים משמאל. הטענות נסובות בעיקר על עמדותיו הפוליטיות, וכוללות האשמות עבשות או מופרכות לגבי יחסו לפלשתינים בכלל ובמהלך שירותו הצבאי בפרט. פרופ' דניאל בלטמן, אחד מההיסטוריונים שקבעו כי הוא אינו ראוי לתפקיד, ציין גם כי איתם "אינו מבין בשואה", ולכן אינו מתאים לנהל את המוסד העוסק בשימור זיכרונה. אבל הידע ההיסטורי המוגבל של בלטמן וחבריו אינו כולל את הרקע המשפחתי שבו צמח איתם.
כאמור, במשך ארבע וחצי שנים לחמה אמו של איתם בנאצים במדי הצבא האדום. היא גם הייתה אחת ממיליוני היהודים ששילמו את המחיר הכבד ביותר שגבתה מהם השואה: הוריה, כמו רוב בני עיירתה לוצין אשר בלטביה, נטבחו באכזריות בזמן המלחמה. גם שלב הקמת המשפחה בחייה שזור בתלאות: היא נישאה לקצין יהודי בדיוויזיה הלטבית, שהייתה מורכבת מיהודים רבים. את ילדם הראשון ילדה בזמן המלחמה. אביו נהרג בקרבות. אחרי המלחמה, עם תינוק על הידיים, נדדה במשך שלוש שנים ברחבי אירופה. היא וחבריה אספו כמאה ילדים עזובים שנותרו חסרי בית ומשפחה לאחר השואה. הם הקימו לילדים בית חם במחנה גרמני שהפך לבסיס של הצבא האמריקני. בשעות הבוקר היא וחבריה לימדו אותם בבית ספר מאולתר שארגנו במקום, ואחר הצהריים שימשו כמדריכים וכמטפלים, תוך שהם חשים כלפיהם אחריות ומחויבות עמוקה. עם תום שלטון המנדט הבריטי העלו פיין וחבריה את הילדים לישראל. ניסיונה כאחות במלחמה בנאצים שימש אותה גם במלחמת השחרור, כאשר התעקשה להצטרף ללוחמים בקיבוץ עין גב ולתרום מניסיונה בטיפול בפצועים. ואפרופו יד ושם, יומניה של אסתר פיין נלמדו במסגרת סדנה שנערכה ביד ושם לפני כחמש שנים בנושא חקר השואה בברית המועצות. המרצה, פרופ' אולג בודניצקי, הביא קטעים מעדויותיה של פיין במסגרת דבריו אודות תרומתן של החיילות היהודיות לצבא האדום במלחמת העולם השנייה.
בבית שכזה, עם אם שעברה בגבורה את תלאות מלחמת העולם השנייה, גדל מי שאמור להתמנות ליו"ר מועצת יד ושם הבא. כשאלה פני הדברים, הטענה שהוא אינו מבין בשואה נשמעת תלושה. גם הטענות האחרות כלפיו, אודות אמירות גזעניות ובלתי מוסריות שלו ביחס לפלשתינים, לא עומדות במבחן ההגינות ביחס לקודמיו בתפקיד. יוסף (טומי) לפיד ז"ל, שמונה ב־2006 לתפקיד יו"ר מועצת יד ושם, הביא עמו קופה של התבטאויות גזעניות ומפלות, שלא הפריעו לאף אחד מן הצד הטהרני המסוים של המפה הפוליטית בזמנו. לשונו החדה של לפיד השתלחה לא רק בפלשתינים, אלא גם בכל קבוצה אתנית או מגזרית שלא נשאה חן בעיניו. על ראש שמחתו היו כמובן החרדים.
במאמר חריף שפרסם במעריב בשנת 2002 תחת הכותרת "כצלם בהיכל" תקף לפיד את המגזר החרדי בעקבות החלטתו של שרון להחזיר את שרי ש"ס לממשלתו. על אף היותו ניצול שואה לא בחל לפיד בביטויים שנויים במחלוקת, לרבות כאלה הנגועים בקונוטציות היסטוריות מאז. "כיצד שיעבדנו את ביטחונה של ישראל, את כלכלתה ואת אורחות חייה לתופעה הביזארית של רבני הגטאות, המתכחשים לעולם שבו אנו חיים", כתב. את החרדים הגדיר באותו מאמר "מי שרואים בסחיטת כספי המדינה מצווה", וקבע כי "זה היה הזמן הנכון להשתחרר מלפיתה זו (של הפוליטיקאים החרדים, ח"ר), המרוקנת את כיסינו". עוד כתב: "הציבור החילוני המשכיל, היצרני והיצירתי, המהווה את חוט השדרה של המדינה, לא יהיה עוד מוכן לשאת בעול פרנסתם של מאות אלפי נצלנים העולים מיליארדים". לפיד קינח באמירה כי הסכנה הנשקפת מהחרדים חמורה אף יותר מהאיום שמהווים אויביה של מדינת ישראל: "על הפלשתינים נתגבר. אבל הסכנה מבפנים עלולה להכריע אותנו".
שימוש בביטויים של כסף, סחטנות ולפיתה ביחס ליהודים דתיים והגדרת רבנים כתופעה ביזארית, יכולים היו לשמש כמוצג במוזיאון אנטישמיות גנרי. אולם לפיד, כאמור, לא עצר באמירות גזעניות כלפי חרדים. גם בני עדות המזרח היו מטרה לחיצי לשונו המתנשאת. "שמעתי את השיר הזה והגעתי למסקנה שלא אנחנו כבשנו את טולכרם, אלא טולכרם כבשה אותנו", אמר בריאיון לגלי צה"ל, לאחר השמעת שירו של עמיר בניון 'את אינך', המשלב מילים בעברית ובמרוקאית. הוא אומנם טען כי אין לו דבר נגד בניון כזמר, אולם הסביר שלנוכח שירים כאלה הוא חש כי "מנסים להפעיל נגדי טרור תרבותי". עיתונאי 'הארץ' דניאל בן סימון סיפר בריאיון לאותו עיתון ב־2016 כי בעבר לפיד הפטיר לעברו שהוא "מרוקאי אינטליגנטי וזה לא עניין שבשגרה".
מתברר אם כן שגם פוליטיקאי שדעותיו הפוליטיות ידועות היטב, ושעמדותיו הגזעניות משולחות הרסן פוזרו בנדיבות לאורך השנים, יכול לעמוד בראש המוסד הממלכתי שמתיימר לקדם ערכים כמו סובלנות וקבלת הזר והשונה ולהוות קונצנזוס בעם היהודי על כל חלקיו. אפי איתם, נצר לאם שלחמה בנאצים ויישבה את הגליל, בעל עיטור המופת ממלחמת יום הכיפורים, שהקדיש את מיטב שנותיו להגנה על ישראל, באמת לא עומד בקריטריונים האלה.
דין לשטיחון ודין לספר תורה
עם או בלי קשר לקונוטציות של שואה, מראה ארון הקודש המנותץ ומכוסה בעפר של ישיבת חומש המתחדשת, תוצאת ההרס שבוצע השבוע במקום על ידי כוחות של מג"ב והמינהל האזרחי, הזכיר לרב חיים דרוקמן תקופות אפלות. "זה מזכיר תקופות אפלות בהיסטוריה של עם ישראל. אלה דברים שהיינו בטוחים שעברו מן העולם. לבושתנו זה קורה במדינת ישראל. מי ייתן את הדין על כך?", תמה הרב בכאב. גם הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, שיגר מכתב לשר הביטחון בני גנץ ובו תקף אותו על חילול הקודש במהלך הרס ופינוי מבנה הישיבה בחומש.
התופעה של הרס בתי כנסת וחילול ארון קודש, ככל שהדבר נוגע להתיישבות ביהודה ושומרון, אינה חדשה. היד שקלה על הגה השופל לא נרעדת גם כשמדובר בקודשי ישראל. הנה כמה תקדימים: לפני כעשור הגיעו כוחות של המשטרה והמינהל האזרחי להרוס את מאחז גל ארי"ה באיתמר, שהוקם לזכר בני משפחת פוגל הי"ד. במקום נחנכו שני מבני קבע ובית כנסת. הכוחות פינו את התושבים והרסו את המבנים, כולל בית הכנסת. המתיישבים סיפרו אז: "פועלים ערבים של המינהל האזרחי שברו את ארון הקודש בבית כנסת, השחיתו תשמישי קדושה, קיללו והפגינו חיוכים רבים כלפי המפונים".
באותה תקופה הגיעו כוחות המינהל האזרחי גם למאחז גבעת מנחם ביישוב נחליאל, והרסו בפעם החמישית את בית הכנסת שהיה בו. הכוחות הוציאו מבית הכנסת את הריהוט ואת ארון הקודש, תוך שהם זורקים אותם הצידה בחוסר כבוד. את ספרי הקודש, ספר התורה, תפילין ושאר תשמישי הקדושה העמיסו הכוחות על רכב ולקחו אותם עמם. מיד לאחר מכן הוחל בהריסת בית הכנסת, שבתוך זמן קצר הפך לעיי חורבות. בליל יום השואה לפני שש שנים הורה שר הביטחון דאז בוגי יעלון להרוס את מאחז חזון דוד הסמוך לקריית ארבע. גם שם נהרס בית הכנסת שהוקם במקום וספרי הקודש הוטלו בביזיון.
התופעה של חילול בתי כנסת ותשמישי קדושה במהלך פינויים מקוממת בפני עצמה, על אחת כמה וכמה כאשר במדינה היהודית הריבונית נוהגת אפליה דתית דווקא לטובת דתות אחרות. לקראת הרס בית הכנסת 'איילת השחר' בגבעת זאב לפני כחמש שנים, פרסמה תנועת 'רגבים' רשימת מסגדים ומבני דת לא חוקיים של עדות לא יהודיות, הפרושים מצפון הגולן ועד צפון הנגב, שזכו באופן לא מפתיע להלבנה על ידי הרשויות הרלוונטיות והמדינה נמנעה מהריסתם.
כל המבנים קיבלו במהלך השנים צווי הריסה מטעם רשויות הפיקוח, לאחר שהוקמו תוך הפרת החוק וללא היתרי בנייה. חלק מהמסגדים ומבני הדת ממוקמים מחוץ לתוכניות מתאר של יישובים קיימים, אחרים בנויים בתוך שמורות טבע וגנים לאומיים ואפילו על גבי קרקע פרטית בבעלות יהודית. כך למשל מצביעה 'רגבים' על שורה ארוכה של מבני דת הקדושים לעדה הדרוזית שנבנו בניגוד לחוק, חלקם בשטח של שמורות טבע תוך פלישה לאדמות מדינה, ואשר ממשלת נתניהו החליטה להלבינם בעלות משוערת של 12 מיליון שקלים. בעיני מקבלי ההחלטות במדינת ישראל, כך נראה, אין דין שטיחון במסגד כדין פרוכת בבית המדרש.
לתגובות: Hagitr72@gmail.com