גלי בת חורין
גלי בת חורין צילום: ללא

אם נשאל אתכם מי לדעתכם האוכלוסייה האלימה ביותר לאורך כל שנות האנושות, קרוב לוודאי שהתשובה תהיה גברים. זו טעות. האוכלוסייה האלימה ביותר היא פעוטות בני ובנות שנתיים. כמעט כל הילדים נושכים כאמצעי לפתרון סכסוכים, והסיבה היחידה שבתי סוהר אינם מלאים בהם היא רק משום שפגיעתם קטנה יחסית.

אלו עובדות. "אלימות גברית" אינה עובדה. היא גם לא תופעה קיימת. זהו מסגור נרטיב שנתלש מתוך מציאות מורכבת. לנשים אין מונופול על הסבל. החיים עצמם הם סבל בשל קשיים הכרחיים, ובשל אכזריות שמעצימה מאוד את הסבל. אלימות פיזית היא ביטוי אחד של אכזריות אנושית, וגם היא נחלקת שווה בשווה בין נשים לגברים. מי שחושבת שאינה מסוגלת להרע מעצם היותה אישה, תתאכזר מבלי להכיר בחלקה בהעלאת האלימות, ואז גם תמצא בכך עוד סיבות לחוש כקורבן.

"אלימות גברית" נובעת מההנחה שנשים וגברים הם שני מעמדות שנמצאים במאבק תמידי, כשכל צד פועל בשם המעמד שלו. זה שגוי באופן מגוחך. גברים לא פועלים בשם המעמד הגברי. להפך, אם יש מהות גברית מובחנת, היא כזו שגברים תופסים את עצמם כמגיני נשים וילדים. גבר שפוגע באישה הוא פגם בייצור, כמו אמא שרוצחת את צאצאיה. בשני המקרים אלו תופעות מנוגדות לאופיים הטבעי ונובעות ממופרעות אישית לא מייצגת. איך קרה לנו שהתחלנו להגדיר גבריות על ידי ההפך ממה שהם, ברובם המוחלט? אפילו כלבים נחשבים לידידו הטוב של האדם, למרות שישנם מקרים של כלבים שנשכו את בעליהם או טרפו תינוק.

אלימות קיימת. בני אדם מתאכזרים אלו לאלו באינסוף דרכים. אנחנו יצורים בני חלוף במציאות שלעולם אינה נדיבה, מנהלים מאבקי קיום, מתחרים זה בזה, רצונותינו מתנגשים. היום טוענים שהמשפחה היא המקום הכי מסוכן לנשים וילדים. זה נובע מעיוות מחשבה ומעיוורון מוחלט לכל מה שטוב במשפחה, עד לכדי שנאה מעוורת ותאוות נקם אכזרית. במשפחה כל התכונות האנושיות שלנו, הנשגבות והבזויות, באות לידי ביטוי בסיר לחץ מבעבע: הנדיבות, החמלה, העזרה ההדדית, ההקרבה ההרואית וכן - גם האכזריות על כל שפע ביטוייה, בכל רגע במורכבותו האינסופית של הקיום. משפחה היא הסיוט הגדול ביותר לאדם. לפניה בסולם הזה נמצאת רק הבדידות. אלו הפרופורציות הנכונות.

יחסית לאנושות, בישראל החיים דווקא נוחים ובטוחים, ועל כך עלינו להכיר תודה לגברים שלנו, שמגינים עלינו מפני אכזריותו של האויב. הביטחון הזה מאפשר גם שפע כלכלי יחסי, שמעניק בין היתר עודף פנאי לאלו המכנות עצמן פמיניסטיות לערוך אינספור מחקרים שמוכיחים להן את קיפוחן.

אני לא מתכוונת לשלם את מס השפתיים ההכרחי ולהזדהות עם סבלן הנורא של נשים אומללות. אומללות היא מצבנו הקיומי, והניסיון לתלות את האשם בגברים הוא ילדותי ומרושע. אם היו ארגוני סיוע לגברים, כמות הסיפורים שם לא הייתה פחותה. אבל אין ארגונים כאלה, וממילא אין להם תקציבים. זו בגידתה המבישה של המדינה בבניה, ואת המחיר על כך כולנו נשלם. ריסוקם של הגברים שלנו פיזית ונפשית, העדר החמלה וכפיות הטובה כלפיהם מערערים את הסדר החברתי. בכאוס שייווצר שירות קרבי בסיירת מטכ"ל לא יהיה אופציה מגניבה למימוש עצמי נשי, אלא שירות חובה הכרחי בניסיון להציל את חייך ממש.

למזלנו, גברים עדיין תופסים את הגבריות כחובה לפרנס ולהגן על המשפחה. כולנו אמורים לדעת זאת בלי מחקרים, פשוט מתוך ניסיון עם אב, בעל, חבר ובן. מגיעה להם הערכה על כך.

פמיניזם אמיתי הוא הומניזם. הוא אינו תחושת קורבנות תמידית ושטנת גברים. הוא תביעתן של נשים לשחרור מהגנת היתר של הגברים. לשאת את נטל ההתמודדות עם החיים מתוך שוויון. לרתום את מלוא יכולותינו ובכך לממש את מלוא עוצמתנו – שאכן אינה נופלת מזו של הגבר. מה לזה ולשיח הבכייני, הקורבני, שתובע לעצמו עוד ועוד ועוד הגנה? וממי? מהגבר הכל־יכול...?

הכותבת היא יו"ר פורום קפה שפירא