מגפת הקורונה מעמידה אותנו בפני מצוקה אמונית לא פתורה. מחד גיסא, שני עמודי יסוד מהווים את האמונה היהודית. הראשון שבהם, האמונה בקב"ה כבורא עולם, מודגש מאוד בתחילת ספר בראשית, ומהווה את העיקרון שעליו הרחיב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה.
היסוד השני הוא האמונה בקב"ה כמנהיג העולם, והוא מודגש מאוד בדיבר הראשון שבעשרת הדיברות, שהם ספר הברית בין עם ישראל ובין הקב"ה, המהווה את העיקרון שעליו הרחיב ריה"ל בתחילת ספר הכוזרי. ואכן, ניתן לקבוע כי המהות העיקרית של התנ"ך - בוודאי כאשר מדובר בחלקים הסיפוריים שבתורה ובכל דברי הנבואה לפי כל הסגנונות - היא ההכרה שהמציאות הנגלית לעינינו היא לבוש להנהגת הקב"ה ולהשגחתו בעולם.
לאורך הדורות נחלקו גדולי ישראל באשר לטיבה של השגחה זו, הרזולוציה שלה, כלפי מי היא מופנית ובאיזו טריטוריה גיאוגרפית היא מתנהלת, אולם על עצם מרכזיותה בתנ"ך ובאמונתנו לא ניתן לחלוק.
חלק בלתי נפרד מאמונה זו הוא ההכרה כי אירועים היסטוריים בעלי משמעות רחבה מהווים אמירה של הקב"ה אלינו. התנ"ך כולו מספר כי תבוסה במלחמה אינה תוצאה של טעויות טקטיות ואסטרטגיות בלבד, כי אם נובעת מכך שהקב"ה אנף בעמו; בצורת אינה תוצאה של כריתת יערות הגשם בברזיל, אלא קשורה לעשיית רצון ה', וכן על זה הדרך. זה היה תפקידו העיקרי של הנביא: האדם יראה לעיניים, ואילו הקב"ה מלמד אותנו באמצעות נביאיו את המשמעויות העמוקות של המאורעות, ומציב בפנינו את דרכי התיקון ואת השינויים שאנו נדרשים לעשות כדי לזכות במלוא החסד והטוב הא-לוהי.
באין נביא בתוכנו
ברם, מאז חתימת הנבואה אנו נבוכים מאוד, שכן אין אנו יודעים לפענח את המסר הא-לוהי ואת מה שמועבר לנו דרך המאורעות, גם כשמדובר במאורעות גדולים מאוד. אפילו אם נתמקד רק בשאלת הקורונה, ונבקש לשמוע את המסר המדויק שהקב"ה מכוון ללמד את העולם כולו דרך המחלה בדבר מה הרצוי יותר בעיניו – וכי אנו יודעים לומר מהו אותו דבר ולאן יש ללכת?
אומנם נעשים בכל עת ניסיונות לטעון כי יש בידינו לעמוד על כוונה זו בדרכים מגוונות, כגון האמונה העמוקה כי במידה שאנו מודדים מודדים לנו, ולכן אם נברר היכן נפגענו ביותר נוכל להבין על פי שכלנו מהו המסר הא-לוהי במגפה זו; או כגון הניסיון לבחון כיצד פרצה המגפה, ולהבין כי אופן התפרצותה עשוי ללמד על תוכן דברי ריבונו של עולם כלפינו. הצד השווה שבכל ניסיונות הסבר אלה הוא שהם נאמרים על דרך ההשערה, לעיתים טובה יותר ולעיתים טובה פחות, אולם מכדי השערה לא יצאו. לא זו בלבד, אלא שמטבעם של דברים אדם אינו רואה נגעי עצמו, ופרשנותו נוטה בדרך כלל להצדיק את דרכו ולא לחולל בה שינוי דרמטי. ואכן, המתבונן יראה כי בדרך כלל מוצאים בני אדם באירועים ההיסטוריים הצדקה למה שהם סברו גם בלעדיהם, וכך מנוצל הניסיון לפענח את הבשורה הא-לוהית כדי לחזק את הדרך הקיימת גם בלעדיה.
סוגיה זו דומה מאוד לסוגיית החלומות שזכתה לעיסוק נרחב בעולמם של חז"ל, אם כי כמובן לא זהה לה. גם שערי פתרון חלומות נעולים, שכן חכמים לימדו אותנו שהחלום עצמו מורכב מכל כך הרבה מרכיבים: הוא גם אחד משישים בנבואה, יש בו גם דברים בטלים, הוא גם תוצאה של מחשבות של האדם, שהלוא אין אדם חולם אלא מהרהורי ליבו ועוד. "פותרי החלומות" אפוא הם מוכרי אשליות מעצם מהותו של החלום, ואסור להניח מכשול בפני עיוור בדבר. ומעבר לכך, הרבה מאוד תלוי בפרשנות שהאדם עצמו מחליט להעניק לחלומו, שהרי לימדו אותנו חז"ל ש"כל החלומות הולכים אחר הפה", ולפי דברים אלה החלומות הם חומרי גלם שאין להם פרשנות קבועה מראש, והרבה מאוד תלוי בשאלה לאן אנחנו לוקחים אותם. האדם הוא הקובע מה משמעות החלום דווקא על ידי ההכרעה מה הוא עושה בעקבותיו.
ואולי אפשר אפוא שבסוגיית החלום גם נמצא הפתרון לחובה המוטלת עלינו שאירועים היסטוריים לא יעברו עלינו בלי לתור אחר שורשם הא-לוהי, ולנוכח המחסום הקיים בינינו ובין הגילוי הא-לוהי של פשרם. כאמור לעיל, אחת ההתייחסויות העמוקות בחז"ל לחלום היא ש"כל החלומות הולכים אחר הפה". לאמור: החלום אינו מכתב שמשמעותו הוטמעה על ידי כותבו, אלא הוא חומר גלם שזומן לחולם והזדמנות עמוקה שמוטמעת על ידו. החלום הוא זעזוע נפשי, אירוע מטלטל, מערכת עמוקה של גילויים נפשיים וכדומה, אלא שכל אלה מונחים לפתחו של החולם, והוא קרוא להתבונן ולברר מה אותו חיזיון מסוגל לחולל בתוכו, ובאיזה כיוון יהיה מיצוי מכוון יותר של החלום.
קריאה לבחינה מחודשת
ובהיקש לאירועים ההיסטוריים ולקורונה: מפני חטאינו גלינו מארצנו ואין איתנו יודע עד מה, ודבר ה' יקר בימים האלה אין חזון נפרץ. לפיכך, אין בידינו לקרוא את השדר הא-לוהי המוצפן באירוע שלפנינו. אולם יש ביכולתנו להוליך אותו אחר ה"פה" שלנו, לאמור: בלי לטעון שזו הסיבה שבגללה הקורונה פקדה את העולם ובלי להתיימר לבוא בסוד ה', יש בידינו להפוך אותה לקריאה רוחנית עמוקה. להתבונן לאן אנו מסוגלים להוליך את הקול העולה ממנה, ומה אנו מסוגלים לבנות ולתקן כתוצאה מהתייחסות אליה. המגפה אפוא היא דברי התעוררות לבקיעת חומת האטימות ולנכונות לבחון מחדש את דרכנו.
הקורונה היא "קול קורא". אפשר להתעלם מהקול שלה ולא להאזין לו, ואפשר לראותה כמעין תקיעת שופר הקוראת לנו - עורו ישנים מתרדמתכם ובחנו את העולם מחדש לאור מה שאתם מגלים דרכה. שהלוא יסודות רבים מעורבים בה: חולשת האדם ועמידותו הרעועה מול וירוסים. משמעותם העמוקה של הבדידות והריחוק החברתי, כמו גם משמעות הקהילתיות. ריענון התפילה והתבוננות מחודשת על בתי הכנסת ועבודת ה' שצריכה להתקיים בהם. אחריותו של היחיד לחיי אחרים, והקפדה על דברי בעלי התוספות ש"יותר יש לו לאדם להישמר שלא יזיק אחרים משלא יוזק בעצמו". סוגיות במנהיגות: למן החובה של "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", דרך האיסור לעשות מלאכת ה' רמייה והחובה לפעול לטובת הציבור ולא לטובת עצמך, ועד הצורך להלך ברוחו של כל אחד ואחד. כל אלה ועוד אין ספור הדהודים של מגפת הקורונה, כל אחד לפי דרכו וכל אחד לפי עולמו. וכשאלה נאמרים מתוך ענווה ולא מתוך התנשאות גאוותנית, בלשון אולי ולא בלשון ודאי, תובעים מהאדם עצמו ולא מאחרים ומתוך ניסיון לכוון לשם שמיים – אנו מממשים את האמונה העמוקה שלנו כי ריבונו של עולם עומד מאחורי המאורעות, ואנו מנסים לכוון את דרכנו אליו.
יפה עשתה אפוא תנועת בני עקיבא שהציבה לנגד עיניה את דבריה של חנה סנש בהקשר זה: "קול קרא והלכתי". אמת הדבר שההליכה היא הציווי הראשון שנאמר לאבינו ע"ה, "לך לך", והיא המבטאת את יסודו של קיומנו: הנכונות ללכת אל מקום שאליו חובה ללכת, אף אם הוא ארץ לא נודעת. בלי להתיימר לבוא בסוד ה' קוראת לנו המציאות לנער את האבק מעל עצמנו, להיות נכונים לצעוד במסע לא מפנק ולהתמסר לתיקון עולם במלכות ש-די.
בשעה שנטמיע זאת בתוכנו ובילדינו תעורר בנו המגפה את התנועה קדימה, ואור נוסף יזרח בעולם בדרכי התיקון וההתקדמות בדרך העולה בית א-ל.
הרב יובל שרלו הוא חבר מליאת בני עקיבא המציינת בשבת זו את שבת הארגון וראש מרכז האתיקה של ארגון רבני צהר
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)