היו לי מחשבות מה בדיוק לכתוב אחרי כל היום האחרון. ובסוף החלטתי לנצל את ההד הזה לטובת המטרה שלשמה התכנסנו, ודרשה השארה של בעל פצוע ונסיעה ארוכה באמת באחת התקופות הכי עמוסות ומורכבות בחיים שלי.
קומי אורי הגבעה האהובה שלנו כבר שנה במצור צבאי. אין אפשרות למי שאינו תושב הגבעה להכנס - לא סבא וסבתא, לא דודים, לא בייביסיטר, לא משלוח של המכולת בזמן בידוד קורונה, לא טכנאי גז וכנראה שגם לפיזיותרפיסט של אריאל לא ייתנו להכנס.
אין לי כח לבדוק האמת. מתוך שש משפחות הגבעה, שלוש משפחות שבתיהן נהרסו בעיצומו של הסגר הראשון (אגב, באותו יום נדחה הרס בית של מחבל בגלל הקורונה) אינן מורשות להכנס לגבעה מאז ההרס כי "אתם כבר לא תושבי הגבעה".
בנוסף לאכיפת החוק היבש כוחות מגב שנמצאים פה בקביעות מתנכלים לתושבים - אם בשריפת ציוד אישי של התושבים בשביל להדליק מדורה בלילה, הוספת הוראות לא חוקיות ככל העולה על רוח המפקד באותו רגע, מרדפים אחרי כל רכב שנכנס לגבעה מחשש שמא הברחנו פנימה מסתנן, פתחו לנו דלתות של רכבים תוך כדי נסיעה, סינוורים באופן קבוע כשרכב עובר לידם, ניסיונות לטפול האשמות על תושבים - דריסת שוטר/תקיפת שוטר/עבירה על הצו תוך שימוש בפרובוקציות כמו קפיצה מול רכב נוסע או התגרות מכוונת.
אני אישית חטפתי מכות בחודש שמיני כי הייתי בלי ת.ז ועוכבתי ארבעים דקות בכניסה לגבעה וכשהביאו לי את משכני דחפו אותי ממנה ולא נתנו לי לגשת אליה. אריאל חטף מכות כשקלטו בשבת שאין לו מצלמה, אז היידה. שכן שלנו חטף קת בפרצוף כי הוא לא בטוב בעין של מגבניק. אתמול הכניסו מכות לשכן שהשוטר התפרץ לו לכביש וניסה להאשים אותו בדריסת שוטר.
אנחנו לא הסיפור כאן. הסיפור הוא מלחמה של המדינה בארץ ישראל. אנחנו עוד ביטוי לזה. שש משפחות שנתונות כבנות ערובה בידי מערכת שלא רוצה למגר אלימות, אלא יוצרת אותה במו ידיה ושולחת חיילי מג"ב לעימות עם משפחות וילדים.
נמאס.