עתה בן חורין

בתום שלושים שנה בכלא, חמש שנות הגבלות חמורות ומאבק סיזיפי ומתמשך של אלפי אוהדים, יהונתן פולארד מתחיל חיים חדשים.

עפרה לקס , י"א בכסלו תשפ"א

עתה בן חורין-ערוץ 7
יהונתן פולארד
צילום: עדי גינזבורג, הועד למען פולארד

"הם היו מאוד נרגשים. התחושה הייתה שאתה מדבר עם אדם שנמצא בתוך חלום. האמנו, התפללנו, נלחמנו, אבל זה נראה מעבר להרי החושך, והנה זה כאן", מספר עדי גינזבורג, דובר הוועד למען פולארד ואיש הקשר של משפחת פולארד בישראל, על השיחה שקיים עם בני הזוג במוצאי שבת.

עד הרגע האחרון הכול עוד יכול היה להשתבש. המתח שאחז בסוף השבוע שעבר במשפחתו, בחבריו ובעורכי דינו של פולארד הגיע לשיא. מאסר העולם שנגזר עליו היה לזמן בלתי קצוב - 45 שנה. אחרי 30 שנה מאחורי סורג ובריח, רבות מהן בתנאי צינוק ובידוד, הוא עמד בפני ועדת השחרורים שהחליטה לתת לו ללכת משום שריצה את עונשו. שליש מהעונש נוכה, אך הוטלו עליו מגבלות למשך חמש שנים.

פולארד אומנם שמר על ההגבלות החמורות שהוטלו עליו, אך בכל רגע מישהו יכול היה להחליט שזה לא מספיק לו. לפי החוק ניתן היה להאריך את המגבלות בעוד חמש או עשר שנים. למודי אכזבות מהבטחות שלא קוימו, מחנינות שכמעט היו ובוטלו ברגע האחרון, אסתר ויהונתן לא בנו על השחרור. לבסוף הבשורות הטובות הגיעו. לפני שבת נודע לפולארד שזהו, הוא חופשי. סאגה של 35 שנה, מחצית חייו של אדם, נמצאת מאחוריו. זמן לתכנן עתיד חדש.

 

 

העצומה לפרס - מהגדולות בישראל

"משפחת פולארד מלאה בהכרת הטוב לאינספור אנשים שפעלו והפגינו וחלמו איתם", מספר גינזבורג. "קשה לחשוב על מאבק דומה שהתנהל כל כך הרבה שנים, בעזרת כל כך הרבה אנשים, למען צדק וערבות הדדית, ערכים גדולים שבשורה התחתונה מתמקדים בשני אנשים". ישראלים רבים חיכו לרגע השחרור וכבר מתכננים את החגיגות, אבל מה שבני הזוג פולארד זקוקים לו יותר מכול, אומר גינזבורג, הוא שקט. "הם צריכים הזדמנות לבנות את החיים שלהם ברוגע, כבני חורין, לראשונה מזה 35 שנה, ולא כדמויות ציבוריות".

משפחת פולארד חולמת לעלות לישראל. מבחינת יהונתן זה הצעד שישלים את המסע. אבל ברקע עומד מצבה הרפואי של אסתר, שנאבקת בימים אלה בסרטן. רופאיה, שטיפלו בה בהתנדבות, צריכים לוודא שהיא יכולה לעמוד בטלטלות הפיזיות והרגשיות של המעבר ושיש מי שיטפל בה בישראל באופן המותאם לה.

במוצאי השבת האחרונה נשמע אקורד הסיום לפעילות ארוכת שנים של מתנדבים רבים כמו גינזבורג. "מגיל 17 אני עסוק בזה, מחצית מהחיים שלי. לפני 17 שנה הייתי בחור ישיבה בירושלים. לא היה לי מושג שיש אדם כזה שקוראים לו יהונתן פולארד, אבל אז קראתי ב'בשבע' ריאיון עם אסתר פולארד. כמה שבועות אחר כך ראיתי מודעה על הפגנה למענו מול הקונסוליה האמריקאית והבנתי שיש כאן סיפור מטורף. אדם שמדינת ישראל חייבת לו חוב עצום נמצא שנים ארוכות בכלא בלי שאנשים מכירים את סיפורו".

הדרך להעלאת המודעות לנושא הייתה ארוכה וסיזיפית. אחת העיתונאיות שהתמסרה לעניין, חשפה את השקרים שנכחו בפרשה במינון גבוה, הביאה לכך שהנושא ידווח בכלי תקשורת מרכזיים ותבעה תשובות מראשי ממשלות, היא אילאיל שחר - בעבר כתבת מדינית וראש מחלקת החדשות בגלי צה"ל והיום סגנית ראש חטיבת החדשות ב'כאן'.

גינזבורג מציין שתי נקודות מפנה במאבק למען פולארד. הראשונה היא מכתב הבכירים, שבו נחשף שלורנס קורב, תת־מזכיר ההגנה האמריקני לשעבר, שכיהן תחת קספר ויינברגר - האיש שהעביר לשופט תזכיר סודי בסוף משפטו של פולארד וגרם לכך שעונשו יהיה כבד מנשוא - טען שוב ושוב כי טפלו על פולארד האשמות שווא. קורב טען כי העונש שהושת על פולארד אינו פרופורציוני למעשהו וביקש לחון אותו.

נזכיר כי פולארד הואשם בכך שגרם לחשיפת סוכני CIA בברית המועצות בזמן המלחמה הקרה. כמה שנים אחר כך נחשפו האשמים האמיתיים במעשה, והוברר מעל לכל ספק כי ידו של פולארד לא הייתה בדבר. העונש הממוצע על העבירה שביצע, ריגול בעבור מדינה ידידותית, עומד על בין שנתיים לארבע שנות מאסר בלבד.

קורב, כאמור, חש אי נוחות מול חוסר הצדק הזה והחל לפעול למען פולארד. בעקבותיו פעילים בארצות הברית החלו לחשוף את העובדות הללו בפני בכירים נוספים ולגייס גם אותם לבקשות חנינה למען פולארד. "פה בארץ הלכנו עם זה לחברי קונגרס ולסנטורים. כל נבחר ציבור אמריקני שהגיע לארץ קיבל תיק מסודר עם כל המסמכים", משחזר גינזבורג. בכירים אמריקניים רבים הצטרפו לקריאה לשחררו, גם כאלה שהתנגדו לכך בעבר.

נקודת המפנה השנייה הייתה הקמפיין סביב מדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר שמחלק נשיא ארצות הברית למספר מועט של אנשים. לפני כשמונה שנים עמד הנשיא דאז, ברק אובמה, להעניק את המדליה לנשיא לשעבר שמעון פרס. לקראת הטקס חתמו 200 אלף איש על עצומה שקראה לפרס להקדיש את המעמד החשוב הזה לבקשת חנינה לפולארד. במקביל ניהלו הפעילים קמפיין מול מקורביו של פרס, שתמכו במאמציו למען פולארד.

"זו הייתה אחת העצומות הגדולות והנרחבות בתולדות המדינה", אומר גינזבורג. "ביום הטקס שערי העיתונים עסקו בכך, ואנחנו יודעים שכך פתח פרס את פגישתו עם אובמה. אובמה אומנם אמר שהוא לא ישחרר אותו, אבל הבטיח שלא יתנגד לשחרורו מהכלא בשנה ה־30. אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו ההבטחה הזאת לא הייתה ניתנת", הוא אומר.

היום, בתום שנים של מאבק למען בני הזוג פולארד, גינזבורג עוסק בשאלה כיצד להיטיב עם בני הזוג באופן המתאים ובלי להפריע להם. הוא גם תוהה כיצד להמשיך לקדם את הערכים שעמדו בלב המאבק. "הנוער למען פולארד היה משהו מיוחד. המניעים שלנו היו ערבות הדדית, הכרת הטוב ופדיון שבויים, ועסקנו בזה יום יום לאורך שנים. השאלה היא איך מממשיכים את הערכים האלה ואת הרוח האידיאליסטית הזאת ומעבירים אותם הלאה".

צלקת דיפלומטית נוכחת

בני הזוג פולארד הצהירו השבוע שבכוונתם לעלות לישראל. ואולם, עו"ד ניצנה דרשן לייטנר, שמייצגת את פולארד בישראל, אומרת שאין לבני הזוג כרגע מימון או הבטחה לקצבה כלשהי מן המדינה. "אחרי 35 שנה שפולארד ישב בכלא והיה תחת מגבלות בגלל שפעל למען המדינה, מבחינה עקרונית ומוסרית מדינת ישראל צריכה לדאוג לו. אבל פרקטית אין שום התחייבות מטעם המדינה לדאוג לכל מחסורו".

עורכי הדין שייצגו אותו בישראל ובארצות הברית בשנים האחרונות מילאו את התפקיד פרו־בונו. גם הרופאים שדאגו ועדיין דואגים לשלומה ולרפואתה של אסתר עושים זאת בהתנדבות, וכל הוצאות הקיום שלהם מתאפשרות בזכות נדיבותם של אנשים טובים. "פולארד לא קיבל שקל מהמדינה ולא התחייבות לשום דבר", אומרת דרשן לייטנר, ומזכירה: "הוא אזרח ישראלי, הוכר כסוכן ישראלי, ולכן חובה על המדינה לדאוג לו למגורים ולכלכלה ולעניינים הרפואיים. אנחנו לא נשאיר את הזירה הזאת ריקה".

שחרורו של פולארד עורר הדים רבים בישראל. אולם בארצות הברית, המדינה שנפגעה והענישה ושחררה, האווירה שונה לגמרי. "זה לא כותרת בכלל, זה לא חדשות, אין כאן ידיעות בנושא", מספר ד"ר מייקל אורן, שגריר ישראל לשעבר בארצות הברית, בשיחה מניו־יורק. "זו מחווה מבורכת של הנשיא היוצא. אני מאוד שמח בה, אם כי הייתי ממליץ להימנע מחגיגות פומביות".

לדברי אורן, גם אם ברמת האזרח האמריקני ברחוב אין כיום מודעות לסיפור של פולארד, הרי שברמה הדיפלומטית מדובר בצלקת נוכחת ביחסי ישראל-ארצות הברית. הפרשה אומנם לא מונעת משתי המדינות לקיים מערכת יחסים הדוקה וטובה, כפי שראינו בארבע השנים שחלפו, אבל היא לא נעלמה. "כשהייתי שגריר, היו כל הזמן טענות על כך שיש מרגלים מישראל. היו הדלפות על כך שישראל מרגלת אחרי ארצות הברית. זה בפירוש לא נכון, כי מדינת ישראל החליטה שהיא לא עושה את זה יותר. אבל עד היום, לנער או נערה יהודים שמבקרים בישראל אין סיכוי להתקבל ל־CIA. הם אפילו לא יכולים להתקבל לריאיון".

ומה באשר ליהודי ארצות הברית? כאן התמונה מגוונת ומורכבת. "חלק מהיהודים אפילו לא שמעו על פולארד", הוא אומר, ותוך כדי שיחה שואל מכר מי זה יהונתן פולארד. המכר מנחש שמדובר במישהו מתחום הריגול, אך חושב שזהו מרגל רוסי. "יש יהודים אמריקאים שבשבילם פרשת פולארד היא פצע", מרחיבה דרשן־לייטנר. "במשך השנים יהודי ארצות הברית הרגישו שהוא מטיל צל גדול על הקהילה היהודית. הם נאמנים גם לארצות הברית וגם לישראל, ופולארד לכאורה הראה שהם אינם יכולים להיות נאמנים לשתי המדינות".

החשדנות, היא מסבירה, נוכחת. "לכן הארגונים היהודיים פשוט הוקיעו אותו והוציאו אותו מחוץ לקהלם. הם רצו לומר 'זה לא אנחנו'".

בשנים האחרונות השתנתה הגישה כלפיו בקהילת ה־modern orthodox ובקרב החרדים, בעיקר בגלל השנים הארוכות שישב מאחורי סורג ובריח בתנאים קשים. "הטילו עליו מאסר עולם, לא הסכימו לחון אותו וגם כשכן, קהיליית המודיעין עמדה על הרגליים האחוריות והתנגדה. היהודים הבינו שיש כאן אנטי מכוון". אורן מרחיב ואומר כי יש יהודים אמריקנים שראו בהתעמרות בפולארד עניין אנטישמי, התנכלות לאסיר יהודי באשר הוא יהודי. "גם הדבר הזה", הוא אומר, "הביא יהודים בארצות הברית לתמוך בו".

דרשן־לייטנר ערה גם לתגובות השליליות סביב השמחה על שחרורו של פולארד והכוונה שלו לעלות לארץ. בעיניה זה נובע מסיבה אחת: "הישראלים שמתנגדים לפולארד וקוראים לו בוגד הם אנטי כל דבר, ובעיקר אנטי ישראל וכל מה שהיא מייצגת".