הפמיניזם אינו התשובה לאלימות

המאבק באלימות נגד נשים ממונף כדי להנחיל לכל החברה הישראלית את התפיסה המטשטשת את הזהות המגדרית.

עמנואל שילה , י' בכסלו תשפ"א

הפמיניזם אינו התשובה לאלימות-ערוץ 7
לא גילתה עניין בחקירת הסיבות לרצח גברים. ח"כ תמר זנדברג
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

1

הפגע הרע של אלימות נגד נשים הוא אחד הנושאים החברתיים הכי מדוברים בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל. עד כדי כך שמתעוררת השאלה בשביל מה צריך יום בינלאומי מיוחד למאבק באלימות נגד נשים, מאבק שממילא מתנהל כאן באינטנסיביות רבה לאורך כל השנה.

בשנים האחרונות עוד ועוד אנשים מרגישים ביום הזה כמו שהימין מרגיש בימי הזיכרון ליצחק רבין. תחושה של הפניית אצבע מאשימה קולקטיבית אל אישים וציבורים שלמים, על לא עוול בכפם. תחושה של נפנוף תעמולתי בעובדות מפוקפקות והשתקת כל מי שמעז לערער עליהן. תחושה של חשיפת יתר למטיפנות קיצונית - לעתים צבועה וצדקנית, מצד גמלים שאינם רואים את דבשתם. כך למשל, מבין כל הנשים שסובלות מאלימות בחרו במפלגת כחול-לבן להביא הפעם לכינוס בנושא אישה שהורשעה ברצח בעלה וישבה על כך בכלא 22 שנה. אומרים שלפני שהיא רצחה את בעלה היא סבלה מאלימות שלו כלפיה. אז הגיוני שהרוצחת המסכנה תהיה אורחת כבוד בדיון על מניעת אלימות. מה, לא?

במסגרת הדיונים בנושא מופרחים לחלל האוויר נתונים חסרי ביסוס, כמו למשל שבישראל יש 200 אלף נשים מוכות, או שאחת מכל שבע נשים היא אישה מוכה. שוב ושוב מוצגים נתונים מופרכים אודות מספר הנשים שנרצחו השנה בידי בני זוגן הגברים, כאשר בדיקת הפרטים מגלה שהמספר נופח משמעותית על ידי הכללת נשים שנרצחו על רקע אחר לחלוטין, חלקן לא בארץ, חלקן בכלל על ידי נשים.

2

לרגל היום בינלאומי הוחלט השנה במערכת 'ידיעות אחרונות' להפנות אצבע מאשימה כלפי שופטים מסוימים שהואשמו במדיניות מקלה כלפי גברים אלימים. שמות השופטים הסוררים ותמונותיהם פורסמו בעיתון בהבלטה רבה. כידוע, יש שופטים מקילים יותר ומקילים פחות ביחסם לנאשמים בפלילים. ייתכן שהשופטים הללו טעו, כולם או מקצתם. בכל אופן, אני לא יכול להעלות בדעתי פרסום של פרויקט עיתונאי מאשים מהסוג הזה אודות שופטים מקלים בשום תחום אחר. לא כלפי שופטים שמקלים בעונשם של בריונים אלימים, ולא ביחס למי שדורשים רף ראיות גבוה להרשעת מחבלים. בימים כתיקונם ובנושאים אחרים המדינה היתה מזדעזעת ת"ק פרסה על ביזוי השופטים. אבל בחסות הקמפיין של היום הבינלאומי, נשיאת בית המשפט העליון בכבודה ובעצמה, בצעד נדיר ביותר, כתבה למחרת מאמר מתנצל על שער אותו עיתון שתקף את השופטים.

גם בארגוני הפמיניזם הדתי היו מי שקיימו את מצוות היום, מלאו את תפקידן הטבעי והפנו אצבע מאשימה כלפי בתי הדין הרבניים. במקביל עלתה גם דרישה מרבני ישראל לתקוף ולהוקיע את האלימות נגד הנשים, כי גם מהרבנים מצופה לדבר במקהלה אחת ולתזמן את המסר התורני המובן-מאיליו הזה ליום הבינלאומי המוקדש לנושא.

יושבת ראש ארגון נשים דתי כתבה במאמר שפרסמה כי "אדם הנוקט אלימות כלפי אשתו פועל בניגוד להלכה, בין אם הוא מפעיל אלימות פיסית, מינית, מילולית, כלכלית, רוחנית או נפשית". מילא אלימות פיזית ומינית, כבר הורגלנו לכך שהיא מיוחסת רק לגברים. אבל אלימות מילולית, כלכלית, רוחנית ונפשית? האם במשפחות מסוכסכות יש לגברים מונופול על השפלה וביזוי? האם אין נשים שמשפילות את בעליהן עד עפר, או מבזבזות באופן חד-צדדי את כספי המשפחה ומאלצות את בן-הזוג לעבוד קשה כדי לכסות את הגירעון? מה ההצדקה להצגת הנשים כצד הנפגע והגברים כצד הפוגע גם בנושאים אלו?

3

זה לא רק הנתונים והטיעונים המפוקפקים. עצם מסגרת הדיון והעיסוק באלימות נגד נשים כקטגוריה בפני עצמה ראוי לתהייה. הרי בסטטיסטיקה הכוללת ידוע שהרבה יותר גברים מנשים נרצחים מדי שנה. אז מדוע עיקר תשומת הלב הציבורית, השלטונית והתקציבית צריכה להיות מופנית דווקא אל מניעת רצח נשים? כמובן שיש להתאמץ למנוע רצח נשים, כי יש לעשות הכול כדי למנוע כל רצח. אבל האם רצח גברים או רצח ילדים חמור פחות?

יו"ר ארגון 'שוברות שוויון' נעמה זרביב הציגה בכנסת נתונים לפיהם השנה נרצחו בישראל 16 נשים ו-76 גברים. לדבריה שהתפרסמו בערוץ שבע, היא ביקשה שפירור קטן מעוגת התקציבים המוקדשים לנושא האלימות יוקצה לחקר נסיבות הירצחם של גברים, אבל יו"ר הוועדה למעמד האישה תמר זנדברג מיהרה להשתיק אותה.

ואם כבר מתמקדים באלימות במשפחה, מדוע אלימות של הורים כלפי ילדיהם אינה זוכה למיקוד ועיסוק אינטנסיבי שכזה? אולי משום שאלימות קשה כלפי ילדים היא נחלתן של נשים לא פחות ואף יותר משל גברים? ומה לגבי אלימות של נשים כלפי בני-זוגן? האם היא באמת לא קיימת, כפי שרוצים שנאמין?

רצח נשים בידי בני זוגן בישראל היא תופעה נוראה ומזעזעת, אבל קטנה בהיקפה. מדובר בערך בעשרה מקרים בשנה. תאונות עבודה, למשל, לפי נתוני משרד העבודה, גבו בשנת 2017 את חייהם של 52 איש, ובשנת 2018 עלו בחיי 70 איש. רובם המכריע גברים, כמובן. שלא לדבר על מאות הרוגים בשנה, נשים וגברים וילדים, בתאונות דרכים. האם שמעתם פעם על היום הבינלאומי למודעות ומאבק בתאונות עבודה? יש הרוגים חסרי מזל שאין מאחוריהם שדולה חזקה שתשמיע את זעקתם.

4

לתהיות הללו יש תשובה פשוטה. מאחורי העיסוק באלימות כלפי נשים עומד לובי פמיניסטי בעל עוצמה אדירה – תקציבית, ארגונית, תקשורתית ותעמולתית. והאמת היא שהמטרה העיקרית שלו איננה מאבק באלימות או מניעה של רצח נשים. השדולה הפמיניסטית משתמשת במקרים הקשים, הקיצוניים והנדירים של רצח נשים בידי בני-זוגן כדי להשליט את תפישת העולם המגדרית שלה. מניעת רצח ואלימות כלפי נשים היא רק התירוץ.

הטענה הפמיניסטית הרווחת גורסת כי הגישה הפטריארכלית ביחסים בין המינים היא המחלה עומדת בשורש האלימות, והפמיניזם הוא התרופה. רק הנחלת התפיסה המגדרית השוויונית, המטשטשת כל הבדל בין המינים, היא שתבטיח את עקירת האלימות משורשה. מכאן קצרה הדרך למסקנה שיש להעביר עוד ועוד תקציבים לארגוני הנשים, ולהקצות משרות מיוחדות לשם הנחלת הפמיניזם והפיקוח על יישומו, כי זה מה שימנע את הרצח הבא.

אבל די בהתבוננות קצרה במה שקורה בחברה החרדית כדי לראות שאין קשר ברור בין פטריארכליות לאלימות. האישה החרדית אמנם זוכה בדורנו להשכלה, יוצאת לעבודה ומפרנסת, אבל במפלגות החרדיות אין חברות כנסת, ובין גדולי התורה ומנהיגיו הרוחניים של הציבור החרדי אין אפילו אישה אחת. לפי ההיגיון הפמיניסטי, בחברה החרדית הייתה אמורה להיות תופעה רווחת של רצח נשים. זה לא קורה, לא כי החרדים הם פמיניסטים, אלא משום שהם לא חברה אלימה. מעשי רצח לא מקובלים שם, לא בין גברים לגברים ולא בין גברים לנשים. בחברה שאין בה תרבות של אלימות, אין צורך בפמיניזם רדיקלי ובשוויון מטשטש זהות כדי למנוע אלימות נגד נשים.

בחברה הערבית, לעומת זאת, רצח נשים שכיח ביותר. למעלה ממחצית מקרי הרצח של נשים בתוך המשפחה בישראל מתרחשים בקרב המיעוט הערבי. אגב, גם שאר המקרים קורים בעיקר קבוצות מובחנות של עולים חדשים מעדות מסוימות. זה לא קורה משום שהחברה הערבית היא פטריארכלית. גם החרדים פטריארכלים. זה קורה משום שיש שם תפישה תרבותית שמצדיקה רצח של נשים על מה שנחשב לחילול כבוד המשפחה. וזה קורה גם משום שבחברה הערבית באופן כללי יש דפוסים של התנהגות אלימה בין אדם לחברו. אבל את זה אסור לארגונים הלוחמים באלימות נגד נשים לומר. כי פוליטיקת הזהויות שנלחמת בקיפוח הנשים רואה את הערבים כמקופחים אפילו יותר מן הנשים. ולכן אסור בשום אופן להתנשא עליהם, לייחס להם אלימות ולתת לה טיפול מתאים ומדויק. וכך, במקום טיפול יעיל ומדויק באלימות נגד נשים במקומות העיקריים שבהם היא רווחת, במקום מאמצי הסברה מותאמים לשפתם ולתרבותם, מדינת ישראל מזרימה תקציבים לארגונים וקמפיינים אשר משכנעים אותנו שזרע האלימות טמון בכל טריטוריה שטרם נכבשה בידי הפמיניזם.

5

תקציבי העתק הללו, שמועברים לארגונים הפמיניסטים כדי להילחם באלימות הגברית, משמנים את גלגלי המהפכה הפמיניסטית ומקדמים את כלל מאבקיה. בשם הצורך למנוע אלימות נגד נשים מקימים מוסדות וגופים ומנהלים קמפיינים שחותרים לטשטוש מוחלט של ההבדל בין המינים. הקצה של התופעה הזאת הוא הקמפיין להחלשת צה"ל באמצעות שילוב נשים בעלות יכולת פיזית מוגבלת ביחידות הלוחמות, תוך דחיקתם החוצה של חיילים דתיים מעולים ובעלי מוטיבציה שרוצים לשמור על הלכות צניעות. מי שמתנגד לכך יואשם בתפיסה פטריארכלית ומדכאת נשים, שסופה אלימות ורצח נשים.

אז תחשבו אם אתם רוצים להיות חלק מהקמפיין הזה, או שאתם מעדיפים להילחם באלימות בכלל ובאלימות נגד נשים בפרט בדרך שלכם ובזמן שלכם.

לתגובות: eshilo777@gmail.com