אסתי לסר ממש לא הבינה למה רוצים לכתוב עליהם. משפחה רגילה שמתגוררת באלון מורה, אפילו לא היו בין המייסדים או בין חברי 'גרעין אלון מורה' המיתולוגי.
אבל משהו במשפחה הזו בכל זאת מעורר עניין. אסתי ויאיר הם זוג בשנות השישים לחייהם, ולהם אחד עשר ילדים, ברוך ה'. שבעה מתוך עשרת ילדיהם הנשואים מתגוררים בשומרון.
לאורך השיחה עם אסתי ויאיר, עלו נושאים שונים שהם דיברו עליהם כמובנים מאליהם, אך נראה לי שאלו נקודות ראויות לציון. למשל זה שהם הגיעו לקרוואן קטן באלון מורה כשהיו להם כבר שבעה ילדים, ביניהם תינוקת בת חודשיים. או זה שיאיר עזב עבודה טובה במשרד הביטחון שמשכורת יפה בצידה, בגלל המרחק מאלון מורה, והירידה בהכנסה הביאה את אסתי לצאת לעבוד כמטפלת. אך נתחיל מההתחלה.
כשהחלו העליות לשומרון, עיין ערך סבסטיה, קדום, גרעין אלון מורה, חשה משפחת לסר הצעירה קירבה אידאולוגית רבה לנושא. הם היו אז משפחה עם ארבעה ילדים והתגוררו בחדרה. להצטרף להתיישבות לא יכלו כיוון שסעדו את הוריו המבוגרים של יאיר שהתגוררו בסמוך להם, אך השתדלו לסייע.
יאיר הצטרף לשמירות במחנה קדום בו התגוררו חברי גרעין אלון מורה, ושניהם סייעו בארגון עצרות וחוגי בית של 'גוש אמונים' בחדרה ובאזור.
לאחר מספר שנים הלכו הוריו של יאיר לעולמם והזוג לסר החליט שהגיע הזמן לעבור. הם הצטרפו לישוב אלון מורה בסוף שנת תש"מ, כשכבר היה במקום בו הוא נמצא כיום (לאחר קדום, רוג'ייב, עיין עוד בספר 'כנגד כל הסיכויים' של חגי הוברמן), את המיטות מהבית הגדול בחדרה הביאו לנגר שיהפוך אותם למיטות קומתיים כדי שיוכלו להיכנס לקרוואן הקטן. הילדים התעתדו ללמוד בבית הספר שיקום באלון מורה.
"הבת הגדולה, תמר, היתה צריכה להתחיל כיתה ו'" מספרת אסתי "ובית הספר היה אמור להיות רק עד כיתה ה'. סיפרתי לבינה קצובר, אשתו של בני קצובר, שאני דואגת, ולא יודעת מה יהיה עם תמר, איך היא תיסע לקדומים שם היא אמורה ללמוד. אז היא קראה 'בני! יש פה מישהי שדואגת' זה היה כאילו אני באתי עם הדאגות העירוניות שלי, ובכלל אין מה לדאוג. באמת לא היה מה לדאוג".
הבית של משפחת לסר הוא פשוט ונעים. לצד השביל המטופח המוביל אליו מתגוררות כמה משפחות ידועות בתחום ההתנחלות, דוגמת פליקס וקצובר. עם השנים הפכו השכנים למשפחה ממש, כשהבת של לסר, אחינעם התחתנה עם יוסי פליקס בן השכנים, הידוע היום בתור הרב יוסי פלאי. מתוך אחד עשר הילדים של משפחת לסר שניים אינם נשואים, אחד מהם בצבא. אך בכל זאת הבית מלא ילדים, הדלת נפתחת ונסגרת ללא הפסקה, תינוק זוחל על הרצפה וילדה אחרת משחקת בבובות. הנכדים ממלאים את הבית.
אחת הבנות נסעה לחתונה והשאירה את הילדים אצל ההורים. שתי בנות אחרות הלכו לבריכה הסמוכה והילדים שלהם כנראה ניצלו את ההזדמנות לבקר אצל סבא וסבתא.
הילדים הנשואים מתגוררים ברבבה, חוות יאיר, קרני שומרון, יצהר, הר ברכה, אלון מורה, מעלה לבונה, הר גילה ('זה קצת ירושלים, אבל זו ההתנחלות הראשונה' מציינת אסתי). בת נוספת גורשה מגוש קטיף וממתינה להפשרת ההקפאה כדי לבנות בעלי זהב, ועוד בת שעברה בימים אלה לישוב רתמים שבנגב, ישוב שהמייסדים שלו ברובם, וגם חלק גדול מהתושבים הם 'בוגרי התנחלויות'. השיחה עם אסתי מתקיימת בסלון הנעים של הבית בו מתגוררת המשפחה קרוב לשלושים שנה, מאוחר יותר יצטרף לשיחה גם יאיר, האב.
יש לכם הסבר, איך זה שהילדים ממשיכים לגור בשומרון?
"אני לא יודעת.. אף פעם לא דיברנו על זה, למה אתם באים לגור פה. זה ממלא אותנו שמחה וגאווה שכולם נשארים. אם אני יכולה להצביע על 'מה עשינו בשביל זה?' אני באמת לא יודעת. דווקא כשהגדולים התחתנו התאכזבנו שהם לא נשארו לגור באלון מורה. לא רק הילדים שלנו, כל המחזור הזה של בני אלון מורה לא נשאר. היום זה אחרת" אסתי מנסה לדלות מזכרונה איזה משהו שאולי בכל זאת יסביר את הישארות הילדים בשומרון "למשל, כשבאנו לגור בבית הזה אני זוכרת שתלינו את הוילונות ואז יאיר בא והציע שנעבור ליצהר לתקופה, כי הם היו אז ממש בחיתולים וזה היה לפני החורף. התלבטנו קצת והחלטנו לעבור. באותה שנה היתה הבר מצווה של הבן הגדול, יורם. היה לנו ברור שנעשה את הבר מצווה באלון מורה כי היינו מאוד קשורים לפה, אבל דווקא יורם לא הסכים. הוא התעקש שנעשה את הבר מצווה ביצהר. הוא אמר ששם זה המקום שלו. אני חושבת שהמקום שבו אתה מרגיש משמעותי זה המקום שלך. יורם אמר 'סומכים עלי פה. אני מדליק ומכבה את הגנרטור, אתם יודעים מה זה?' אולי גם זה שאנחנו אוהבים את המקום, אהבנו אותו כל הזמן, וכל הזמן היינו מעורבים בעשיה הציבוריתף בעיק יאיר. גם העניין המשפחתי הוא מאוד חזק. היתה תקופה שנטע, אחת הבנות, גרה בקיבוץ סעד ולפעמים כשהיינו נפגשים היינו אומרים לא לספר לנטע, כדי שלא תצטער. היה לה קשה להיות רחוקה מכולם. היום היא גרה באלון מורה"
'המורה אסתי' בבית הספר באלון מורה, זה מושג מיוחד. גם בגלל גילה המבוגר יחסית בצוות, המורכב רובו ממורות צעירות, בשנות העשרים והשלושים לחייהן, גם בגלל השירים הרבים שכתבה והלחינה והם מושרים בהזדמנויות שונות בבית הספר ואף מחוצה לו, וגם בגלל שהיא מורה שיש לה נכדות בבית הספר. היתה תקופה שהיו בבית הספר שלושה דורות, כשאחת הבנות לימדה שם. את לימודי ההוראה התחילה כשהיתה בהריון של הילד העשירי, לפני קצת יותר מעשרים שנה. "היום" אומרת אסתי "כשהחברות שלי כבר יוצאות לפנסיה, אני עדיין מורה צעירה"
בשנת תשס"א פרצה האינתיפאדה השניה. מספר חודשים אחר כך נפצעה אחת הבנות, אפרת, כאשר רכב בו נסעה הותקף ביריות סמוך לישוב. הפעם הקודמת בה הותקף רכב בו נסעו חלק מבני המשפחה היתה שנים רבות קודם לכן, בשנה הראשונה בה להתיישבותם באלון מורה. תמר הבכורה חגגה אז יום הולדת, וחברותיה הגיעו מקדומים באוטובוס 'דן', גם סבא וסבתא, הוריה של אסתי הגיעו באוטובוס זה. בדרכם חזרה ירו מחבלים על האוטובוס, וחלק מהנוסעים נפצעו. זה היה הפיגוע הראשון בגזרה. אחריו היו עוד, לצערנו, פיגועים בהם שכל הישוב אלון מורה כמה מבניו. רצח הילד רמי חבה, הנערה תרצה פורת, עפרה פליקס, בני משפחת גביש
איך הרגשתם אחרי הפיגועים האלו?
הדברים האלה קושרים אותך למקום. זה השכנים שלך, אלה מלמעלה, אלה מהצד. לא עלה בדעתנו מעולם לעזוב בגלל זה
ואיך הילדים התמודדו?
גם את הילדים זה קשר למקום. היתה פעם שהלכנו לייעוץ, כשאחת הבנות שלנו איבדה חברה טובה והיה לה קשה להרים את עצמה אחר כך. בן אחר שלנו היה בטיול של הילדים שבו נהרגה תרצה פורת, והוא היה בסערת נפש די הרבה זמן. הישוב עשה כל מיני פעולות לחיזוק. אנחנו דיברנו איתם, אבל לא משהו מיוחד. בזרימה של החיים, לפעמים צריך יותר, לפעמים פחות"
לפעמים יש כאלה שאומרים 'מילא ההורים הולכים למקומות האלה, אבל מסכנים הילדים'
שמעתי את הטענה הזו. אבל עובדה שגם הילדים נשארים לגור פה. נטע באה לגור פה ממש כשפרצה האינתיפאדה השניה.
בני המשפחה מגיעים אליכם?
יש כמה בני משפחה שלא מגיעים, אני לא כועסת עליהם. כשתמר התחתנה זה היה בתקופת האינתיפאדה הראשונה והחתונה היתה בקדומים. היו כאלה שאמרו שיבואו רק אם נארגן להם מסוק. לא התייחסנו לזה יותר מדי, ונראה לי שבסוף כולם הגיעו".
כשהתחילו לנסוע עם ממוגני ירי קיבלה משפחת לסר החלטה אסטרטגית לא להקפיד על כך "אמרתי שאני לא יכולה לגור במקום שאני לא יכולה להיכנס ולצאת ממנו מתי שאני צריכה" אומרת אסתי.
יאיר, האב, מצטרף לשיחה. אחרי העלאת נוסטלגיה מהימים של ראשית הישוב ("כל דבר היו מודיעים במערכת הכריזה") הוא מעלה סיבות אפשריות נוספות לכך שהילדים נשארו בשומרון. "אלון מורה הוא ישוב של נתינה. כבר מאז הקמתו. זה התבטא בדברים קטנים של לתת בקלות את הרכב לשכן, ובדברים גדולים יותר. למשל כשבאו העולים מפרו, (קהילה של גויים בפרו ששמרה מצוות. הועלתה לארץ על ידי הסוכנות ועברה גיור. כחלק מתהליך הגיור היה עליהם לגור בקהילה דתית ותושבי אלון מורה הציעו להם לגור בישוב. ע"ז), זה דרש המון הקרבה. הם התחילו להיות מספר משמעותי בכיתות, וחברים של הילדים שלך ואתה חושב מי ישפיע על מי. גם היום, נכון שהצד הפרטי בקהילה מאוד התחזק אבל עדיין יש המון נתינה. גם של הנוער. הנוער למשל הקים את 'עין כפיר' (מעיין בכניסה לישוב). הדברים האלה נותנים הרגשת שייכות".
אסתי מוסיפה עוד דוגמה שמספקת הסבר אפשרי: "הבן שלנו בחוות יאיר בונה עכשיו בית. יכולנו להגיד לו 'אתה שם את כספך על קרן הצבי, יש לך כבר צו הפסקת עבודה, בשביל מה לך' אבל אנחנו לא עושים את זה. אנחנו מתייחסים בהערכה למה שהוא עושה. אני חושבת שהם למדו בבית שהצד הכספי הוא ממש לא בסדר העדיפויות. החיים שלנו פשוטים, צנועים. אני חושבת שזה מאוד משפיע. יאיר כיוון אותם ללמוד כדי להיות משכילים, לחקור, להתקדם. אבל לא לחפש קריירה בגלל שהיא מכניסה טוב, ממש לא"
הילדים, אכן, הלכו ללמוד, הבכורה, תמר שנרב מרבבה, היא דוקטור לכימיה ומרצה באוניברסיטה הפתוחה. השניה, אחינעם פלאי מיצהר, מחנכת באולפנא בקדומים ומורה להיסטוריה. השלישי, יורם לסר מקרני שומרון, עובד כמהנדס במרכז האוניברסיטאי באריאל. הרביעית, נטע בן עמי מאלון מורה היא אחות, החמישית, חגית קארו מהר ברכה היא גננת. השישי, יצחק לסר מחוות יאיר, למד תעשיה וניהול, והוא בעל תפקיד בכיר בחברה של סחר מתכות. שתי הבנות הבאות, רוחמה חיןקה מהר גילה ואפרת כץ, בינתיים מהמושב ישעי, עושות דוקטורט, אחת בכימיה והשניה בפיזיולוגיה של תהליכים במוח. התשיעית, רננה סימון מרתמים סיימה עכשיו לימודים להוראת חינוך גופני. העשירי, דוד ממעלה לבונה, למד פרסום במכללה החרדית ויחד עם חברים נוספים באלון מורה הקימו חברת שיווק שהוא הרעיונאי שלה. והאחרון חביב, איתן, משרת בצבא.
"אפשר לעשות כאן הכל" אומרים שניהם, וזה המסר הכי חשוב שלהם "הריחוק היחסי לא מעכב. אפשר להתקדם, לפתח קריירה, לבנות משפחה, ליישב את הארץ. הכל"