אחת החוויות המשעשעות היא לגלות שסיפור שחשבת שמופיע בתורה, מתברר כמדרש ששמעת מהגננת ואין לו רמז בכתובים.
כך התברר לי שבתורה, השמש והירח לא רבו ביניהם מי ישלוט, עשיו לא ניסה לנשוך את צווארו של יעקב במפגש המחודש ביניהם, ולא צמחו קרניים וזנב לוושתי המלכה.
לצד התובנה שמדובר במדרש, ולא פשט הכתוב, לעיתים חוזרים למדרש שכזה במבט בוגר, ומגלים בו פנים חדשות, ורעיונות יצירתיים ומורכבים שמופיעים רק במדרש.
כך ננסה לעשות עם המדרש המתאר את קפיצת הדרך של עבד אברהם (שמתברר שלא כתוב בתורה ששמו אליעזר), ויעקב: תנו רבנן: שלשה קפצה להם הארץ: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה.
אבישי בן צרויה – הא דאמרן. אליעזר עבד אברהם - דכתיב "ואבא היום אל העין", למימרא דההוא יומא נפק [לומר לנו שבאותו היום יצא]. יעקב אבינו - דכתיב "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", וכתיב "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש".
כי מטא [כאשר הגיע] לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו? בעי למיהדר [רצה לחזור]. כיון דהרהר בדעתיה למיהדר - קפצה ליה ארעא [כיוון שהרהר בדעתו לחזור – קפצה לו הארץ]. מיד – "ויפגע במקום". (סנהדרין צה, א-ב)
המדרש מספר לנו על שלושה אנשים שהייתה להם "קפיצת הדרך". הסיפור האגדתי על של אבישי בן צרויה, שמופיע בגמרא מעט לפני הדיון שלנו, ראוי למאמר נפרד, ואנו נתעסק בסיפורם של יעקב ואליעזר.
ראשית, מה מסמלת "קפיצת הדרך" הזו, ומדוע דווקא אליעזר ויעקב זוכים לכך? שנית, מתגלה להפתעתנו שקפיצת הדרך של יעקב היא אחורה, ולא קדימה. על פי המדרש, יעקב מגיע לחרן, ומעוניין לחזור בעקבות רצונו להתפלל היכן שהתפללו אבותיו. המדרש מסיק זאת מכך שלפני ההגעה לבית אל ("ויפגע במקום") כבר נאמר, לכאורה, שיעקב הגיע לחרן ("וילך חרנה").
העובדה שזהו "נס אקסקלוסיבי" שקרה רק ליעקב ולאליעזר (ורק במדרש), מזמינה השוואה בין הדמויות. ובאמת, נראה ששתיהן ניצבות בפני סיטואציה דומה: שתיהן בדרכן למשפחת אברהם שנמצאת בחרן, על מנת למצוא אישה שאינה מבנות כנען.
אך גם יש הבדל בין השניים. אליעזר מגיע בשליחות אברהם עם מטרה אחת ויחידה – למצוא את הכלה ליצחק. כל כולו מוכוון למטרה זו, ולאחר מציאת רבקה הוא אף דורש לצאת מיד לדרך: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַה' הִצְלִיחַ דַּרְכִּי" (שם כד, נו). לעומתו, יעקב בעיקר בורח מעשו, ולפי סוף הפרשה הקודמת, מציאת הכלה אינה אלא "סיפור כיסוי" של רבקה לבריחה של יעקב.
ומכאן – למדרש שלפנינו. יעקב כבר מגיע לחרן, אך מבין ש"עבר על מקום שהתפללו בו אבותיו" מבלי שהתפלל שם בעצמו. הוא אינו מכוונן עדיין למטרתו וייעודו – המשך מסעם של אבות האומה, והוא מבין שעליו "לשנות פאזה" ולהתחבר למעשי אבותיו. מעניין לשים לב שבאמת אין שום מפגש בין אלוהים ליעקב עד תחילת פרשתנו, ורק לאחר החלום הנבואי אנו רואים שיעקב פועל מתוך תודעה של ממשיך אבותיו.
ובתיאור מקסים, כשיעקב רק מתחיל "להרהר בדעתיה" לחזור אחורה, ולתקן את נקודת המוצא של מסעו לחרן, מתבצעת קפיצת הדרך. והחזרה הזו אכן מכווננת את יעקב לתכלית הנכונה – מציאת אישה והמשך שליחותו של משפחת אברהם בעולם. לאחר החלום הנבואי בו יעקב נפגש עם הקב"ה, אין עוד ספק שהוא מפנים את השליחות המוטלת עליו, והבריחה מעשו אינה מוזכרת עוד כשיקול.
אם כן, קפיצת הדרך מתארת את הסיוע לאלו הפועלים מתוך שליחות. דווקא אליעזר, כשליחו הנאמן של אברהם, קופץ "קדימה" לחרן – כולו מוכוון מטרה לשליחות שהוטלה עליו. לעומתו, יעקב זקוק לכוונון מחדש של מסעו, ודווקא מתוך מחשבה זו יעקב חוזר "אחורה" לארץ ישראל, בשביל לצאת מחדש מתוך התודעה הנכונה.
אך הסיוע הניסי אינו סוף הסיפור, ומשם המסע רק מתחיל. על אף קפיצת הדרך, מיד לאחריו מופיע תפילה או נבואה להצלחה בהמשך דרכם. אליעזר מתפלל "אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ" (בראשית כד, מב), ואלוהים מבטיח ליעקב "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" (שם כח, טו). לאחר מכן, הם היו צריכים להשתדל בעצמם על מנת לבצע את שליחותם. הנס, במקרה שלנו, הוא הצעד הראשון, אך בהחלט לא האחרון.
ניתאי הוד הוא אברך בישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים.