הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדסצילום: גרשון אלינסון

אנו רגילים לחשוב שבמאבק בין יעקב ללבן יש צד צודק לגמרי, הצד "שלנו", הוא יעקב, ויש צד אחר, שכולו נבל: לבן בשיכול אותיות. אולם עיון בתשומת לב בפסוקים מראה שהסיפור מורכב יותר.

התורה מתארת את התנהגותו של לבן כלפי יעקב באופן חיובי ביותר, בלי הסתייגות: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ... וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים". כעבור חודש, מציע לבן ליעקב שכר תמורת עבודתו: "וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ".

גם בפרשת הנישואין הנתפסת בעינינו כמעשה רמיה חמור מצידו, לבן מצטדק ומציג את עצמו כאדם הגון ותרבותי, בטענת "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה". גם חז"ל מסכימים עקרונית עם הטענה שאין להקדים את הצעירה לבכירה ולומדים מלבן(!) את הכלל שיש לנהוג כמנהג המקום. הדרישה מיעקב לעבוד שבע שנים תמורת הנישואין עם כל אחת מהבנות עולה אף היא יפה עם הנוהג לחייב את החתן במוהר ומתן כפי שראינו שעשה קודמו, עבד אברהם, שהעתיר ממון רב תמורת נישואי רבקה.

לאחר תקופת ארבע עשרה שנות העבודה בשתי הנשים, הציע לבן ליעקב להישאר ולעבוד אצלו תמורת שכר הגון, וסיכם עם יעקב על עסקת הפרדת הצאן שמונעת הונאה ולזות שפתיים. בפרשה זו, התורה מתארת דווקא את יעקב כמי שנהג בערמה והתעשר באמצעות תחבולת המקלות בשקתות המים. בתום התקופה הזאת, ניצל יעקב את זמן ההיעדרות של לבן שהלך לגזוז את צאנו, נטל את נשיו וילדיו וכל רכושו, וברח עמהם לארץ כנען, בלי להיפרד. בתורה מתואר המעשה בלשון ביקורתית: "וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא".

בתגובה לכך, רודף לבן אחרי יעקב, ומוכיח אותו על התנהגותו שאינה ראויה לאדם הגון: "מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב: לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר: וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ". לכאורה, לבן צודק בטענתו ואף בתלונה החמורה שהוא מוסיף: "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי?" התלונה הזאת היא תלונת אמת, אף שיעקב לא ידע על כך.

סופו של הדיאלוג בין יעקב ולבן בכריתת ברית, שבה דורש לבן מיעקב, כאב רחום, שיבטיח לו שינהג כיאות בבנותיו: "אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ".

מכיוון שאנו רגילים בלימוד חומש עם רש"י, אנו רגילים לקרוא את כל הפסוקים הללו שלא כפשוטם. דרכו של רש"י לכל אורך הפרשה היא להרשיע את לבן ולהצדיק את יעקב. כך לדוגמה, הריצה לקראת יעקב, החיבוק והנישוק, מתפרשים על ידי רש"י כחיפוש מדוקדק אחרי הממון שהביא עמו. גם אם מקבלים את פירושו הדרשני של רש"י כתיאור האמיתי של המאורעות, יש מקום לשאול – מדוע התורה לא מציגה זאת במפורש, ומדוע פשוטו של מקרא מזכה את לבן בנקודות זכות רבות? או במלים אחרות: מדוע מוצג הנבל כלבן?

אכן, יש בתורה גם רמזים ברורים לכך שהתנהגותו של לבן לא היתה כשרה ורצויה. את הביקורת על מעשיו מביעים יעקב וביתו. מול תמונת המעסיק ההגון שמציג לבן, טוען יעקב את ההפך הגמור באומרו לנשיו בנות לבן: "וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן, וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי".

כך גם נוזף יעקב בלבן עצמו, בהר הגלעד: "זזֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים: לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ".

בכך גם מסביר יעקב מדוע נאלץ לברוח, אילולי ברח, היה לבן משלחו ריקם, לא רק בלי הרכוש, אלא גם בלי הנשים והילדים. לבן אף מודה בכך באמרו בתגובה לדברי יעקב: "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא".

את דמות האב הרחום והסב האוהב מנפצות הבנות באמרן: "הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ". לא אהבת יעקב ודאגה לבנות הניעה אותו, אלא תאוות הבצע, בדיוק כמדרש שהביא רש"י.

מדוע אם כן מציגה התורה את הנבל כ"לבן", ומאפשרת לו להופיע כאדם הגון?

יש להבין, שכשם שכל אחד מן האבות מייצג טיפוס אחר של צדיק ועובד ה', כך כל אחד מן הרשעים של ספר בראשית מייצג אב-טיפוס אחר של רשע. לא הרי ישמעאל כהרי עשו, ולא זה וזה כהרי לבן. לבן הוא טיפוס של רשע שהוא צדיק בעיניו. לבן באמת ובתמים חשב שהוא צודק, גם באופן שבו קיבל את פני יעקב, גם באופן שבו השיא את הבנות, גם כמעסיק שהציע ליעקב שכר הגון. הוא חשב בכנות, על פי אמות המידה המוסריות המעוותות שלו, שהבנות בנותיו, והנכדים נכדיו, וכפי שאמרו גם בניו של לבן על יעקב: "לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה".

לפעמים, המפגש עם רשע מנומס וצדקני מסוגו של לבן מתסכל הרבה יותר מאשר מפגש עם ליסטים מזוין. ראשית, מפני הקושי לזהות שמדובר בנוכל. שנית, מפני שקשה להתווכח ולהתמקח איתו, שהרי הוא משוכנע בצדקתו. שלישית, מפני שהוא מסוגל לשכנע את כל הסביבה במתק שפתיו שהוא הוא איש האמת והצדק, הדין והמנהג, החסד והרחמים. ורביעית, וזו הבעיה העיקרית, מפני שהוא מצליח להטיל ספק בלבך שמא באמת יש משהו בדבריו.

את הבעיה הזאת טמנה התורה בסיפור גנבת התרפים. בסופו של דבר, היה צד מסוים של צדק אצל לבן והיתה בעיה מוסרית לא פשוטה גם במחנהו של יעקב.

במלים אחרות, לא הכל שחור (נבל) -לבן. היכולת להבחין בבהירות "בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ", תתרחש לדברי הנביא מלאכי (ג יח), רק לעתיד לבוא, בבוא יום ה'.

יהי רצון שנזכה להגיע לבהירות הזאת, במהרה בימינו.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג