אני פעיל במפלגה הרפובליקנית זה זמן רב. על כן, אני סבור שנוכל לקבוע על סמך מידע שבעוד שהרפובליקנים משחקים בדמינטון, הדמוקרטים משחקים כדורגל מקצועי –ניוט גינגרוץ'
לשעבר יושב ראש בית הנבחרים האמריקאי, פוקס ניוז, נובמבר 15, 2020.
משהו רקוב בממלכת דנמרק – ציטוט מהמחזה "המלט", פרי עטו של וויליאם שייקספיר, הבא לתאר מצב מושחת או בלתי תקין.
אין ספק, שעבור האדם הגון, גם כזה הנוטר בליבו איבה אישית לדונלד טראמפ, אופן ניהול תהליך הבחירות בנובמבר ותוצאותיו אמורים להיות מטרידים מאוד.
על אף מתקפה רציפה ומתוזמרת...
אחרי ככלות הכל, הנשיא המכהן (עדיין) הגדיל את סך התמיכה האלקטורלית בו ב 10%--זאת על אף התקפה רציפה ומתוזמרת על לגיטימיות ממשלו מצד העיתונות הממוסדת כולה כמעט, על אף הניסיון הבלתי פוסק והבוטה מצד יריביו הפוליטיים , ניסיון שהחל למעשה עוד לפני השבעתו, במטרה להדיחו תוך ניסיון לעקוף את הליך הבחירות וניצול לרעה של מערכת המשפט.
טראמפ זכה בלמעלה מ-70 מיליון קולות ב 2020, זאת בהשוואה למעט פחות מ-60 מיליון ב-2016, ועקף את השיא הקודם, אותו השיג ברק אובמה ב-2008. יתירה מזו, התמיכה בטראמפ גדלה בקרב כל המיעוטים האתנים כמעט-- למעט המקרה החריג של היהודים.
אך על אף זאת, כל ההישגים האלה לא הספיקו כדי לגבור על המועמד הדמוקרטי המזדקן והבלתי מלהיב והמועמדת שלו לסגנית הנשיא, קמלה האריס, אשר התגלה כבלתי פופולרית למדי אף בתוך שורות מפלגתה שלה.
כך למשל, היא לא הצליחה להתברג לתוך השורה הראשונה של מועמדים במרוץ המקדים, ממנו היא נאלצה לפרוש כבר בתחילת ספטמבר 2019, תשעה חודשים לפני הוועידה הדמוקרטית הלאומית באוגוסט 2010 . למעשה, הבחירה בהאריס כמועמדת לסגנית הנשיא היא מהלך מעט תמוה. אחרי ככלות הכל, היו בינה לבין ביידן חילופי דברים חריפים למדי במהלך הבחירות המוקדמות, בהם היא האשימה אותו בדבר יחסו לענייני גזע בעברו, לשיתוף פעולה עם חסידי ההפרדה הגזעית, ותלונות לא מעטות לגבי הטרדת נשים מצידו.
תמוה אף יותר
תמוהה אף יותר היא אולי העובדה שג'ו ביידן צבר את המספר הגבוה ביותר של קולות שהושג אי-פעם—זאת למרות מבצע בחירות אנמי (בלשון המעטה) למדי והעדר מוחשי של התלהבות שעורר בקרב המצביעים. בהקשר זה, הביע ערוץ תקשורת אחד השתאות : "הישגו של ביידן [בשבירת שיאו הקודם של אובמה] הוא לא יאומן—בהתחשב בהתלהבות הבוחרים—בייחוד בקרב צעירים—שעורר הבוס שלו ב-2008".
יתרה מזו, ענן כבד של חשדות מרחף—או לפחות, היה צריך לרחף—מעל ביידן, בדבר מעורבותו בעסקי משפחתו המפוקפקים במדינות שאינן נמנות על בעלות בריתה המסורתיות של ארה"ב—כולל רוסיה וסין שהן היריבות הגיאו-אסטרטגיות העיקריות של אמריקה כיום.
אולם, אין להטיל את מלוא האשמה בתוצאות הבחירות על העוינות של יריביו הפוליטיים של טראמפ ושל משתפי הפעולה שלהם. נהפוך הוא. חלק נכבד מהאשמה יש לייחס לפלגמטיות והעדר הנחרצות שמאפיינים תכופות את המפלגה הרפובליקנית בהתמודדותה עם יריביה במפלגה הדמוקרטית. נראה כי לרוב חסרה לה "האש בעיניים" כדי לעוט על חולשות מתחריה ועל מחדליהם—בוטים ובולטים ככל שיהיו—ולהפוך אותם ליתרון פוליטי.
לעומת זאת, הדמוקרטים הפגינו חזור והפגן שלהם אין כלל עכבות המונעות מהם לבדות מליבם את ההאשמות החמורות ביותר אותן ניתן להעלות על הדעת כלפי הרפובליקנים ובני בריתם, ולנצלן כנשק פוליטי—ללא כל התחשבות בנזק שנסב לחיי קורבנות השווא שמסתבכים ברשת הכזבים שלהם.
הפוסל במומו פוסל?
למרבה האירוניה, הדמוקרטים ביצעו בעצמם (לרוב, באופן בוטה) את אותן עבירות (כגון שיתוף פעולה עם מעצמות זרות לקידום אינטרסים אישיים), בהן הם מאשימים את הרפובליקנים--וזאת על בסיס ראיות מפוברקות - או במקרה הטוב דלות ושבריריות .
כך הדמוקרטים, יחד עם חסידיהם הבירוקרטים עסקו—או לפחות היו שותפים—בכל המגוון של "טריקים ושטיקים", וכשנתפסו בקלקלתם והכזבים והנוכלות נחשפו, הם הזדעקו, וזעקו בזעם ובזעזוע מדומים "לא פייר". למרבה הצער, נראה שהרפובליקנים נהגו להירתע מהתרעומת המבוימת ונמנעו מתגובה הולמת ונחרצת.
אולי הדוגמא המוחשית ביותר לכך היא ההתקדמות האיטית להחריד בהשלמת דו"ח דרהאם (Durham report) וההמתנה מורטת העצבים לפרסומו—שכעת התעכב למועד כלשהו לאחר הבחירות—דבר שיביא לצמצום דרמטי של השפעתו הפוליטית—אם לא לנטרולה המוחלטת.
החקירה, בראשות ג'ון דורהאם, לשעבר תובע פדראלי, הושק ביוזמתו של התובע הכללי של ארה"ב, וויליאם בר באפריל 2019 ע"מ לבחון את הגורמים שהובילו לחקירת ה-FBI, שכונתה "הוריקן אש צולבת" (“Crossfire Hurricane"), שנועדה לבדוק טענות מצד גורמים דמוקרטיים בדבר התערבות רוסית בבחירות ב-2016 , שלדברי בר הייתה אחת "העוולות הגדולות בתולדות ארה"ב". בהזדמנות אחרת, גינה בר את חקירת ה-FBI בחריפות רבה: "לדעתי במשך שלוש שנים, האומה שלנו הועמדה על ראשה בגלל נרטיב שקרי לגמרי, אותו טיפחה והעצימה עיתונות חסרת כל אחריות".
האשמה לא פחות חמורה באה מפיו של אנדרו מקרת'י, אף הוא תובע פדראלי לשעבר: "החקירה פוברקה, נבעה ממידע כוזב, והואצה על ידי המבצע הפוליטי של מתנגדי טראמפ. ככל שראיות מזכות הלכו והצטברו, ממשל אובמה והעבודה של התובע המיוחד, רוברט מולר, הנציחו את החקירה הפוליטית—כאשר הצוות של מולר היה רווי בעורכי דין בעלי זיקה למפלגה הדמוקרטית—חלקם פקידי משרד המשפטים של אובמה".
צדק שנדחה הוא צדק שנמנע—ייתכן לתמיד
ישנן סברות שההימנעות מפרסום טרום- בחירות נבעה מכך שמשרד המשפטים רצה למנוע טענות שחקירתו הייתה "פוליטית" ולהראות שהוא דבק בכלל ה-"60 ימים" הבלתי-כתוב, לפיו על תובעים פדראליים להתנזר מלהגיש כתבי אישום נגד מועמדים פוליטיים, או מלנקוט מהלכים "גלויים" בחקירות נגד מועמדים לכל הפחות 60 יום לפני מועד הבחירות.
אולם, כפי שמסביר אנדרו מקארתי, יישום אותו כלל בלתי פורמלי ובלתי כתוב במקרה זה אינו ראוי לחלוטין. אחרי ככלות כל, אי-פרסום ממצאי החקירה הוא כשלעצמו מעשה פוליטי, בכך שהוא מסתיר מידע רלוונטי מהבוחרים, מידע שעשוי להוות גורם חיוני בקביעת אופן הצבעתם בבואם לקלפי. הרי, ממצאי חקירה שנערכה 20 חודשים כמעט בשאלה האם המנגנון המפלגתי הדמוקרטי היה שותף --בקנוניה בה מעורבת מעצמה זרה להטות את תוצאות הבחירות ב- 2016; בהולכת בית המשפט לפיקוח על סוכני מודיעין זרים (FISA) שולל, ובכך בסיוע להקמת חקירה מיותרת ומזויפת של תובע מיוחד שבזבז אלפי שעות עבודה ועשרות מיליוני דולרים של משלם המיסים, נראים בהחלט כמרכיב משמעותי למדי עבור בוחרים בדרכם לקלפי.
במרירות מעיר מקרטי " כעת התרגום של כלל ה -'60 ימים' הוא: שאיש לא יעיז להביא תביעת או גילויים שיעמידו את ממשל אובמה באור שלילי".
יתרה מזו, מקרב פקידי משרד המשפטים היו כאלה שהביעו דאגה שבמקרה ועבודתו של דרהאם לא תושלם כל עוד טראמפ מכהן, אזי ממשל עתידי של ביידן עלול לגנוז אותה—וכך הצדק לא רק יידחה, אלא יימנע לתמיד.
הפיכת אמריקה לפוסט-אמריקה נטולת אמריקה?
חשוב להבין שהנקודה המרכזית כאן היא מעבר לשאלה באם זו הייתה או לא הייתה מרמה רבת היקף שהביאה לביידן את סכום הקולות שצבר.
מודעות לקשיים הרבים הניצבים בפני ניצחון טראמפ בקלפי אינה מפחיתה את ההכרח בהצלחת הרפובליקנים. על כן, המפלגה חייבת לשדרג, ללטש ולפתח בדחיפות את יכולתה לנהל מלחמה פוליטית— ביחוד נוכח הבחירות החוזרות המתקרבות בג'ורג'יה —אשר יקבעו איזו מפלגה תשלוט בסנאט.
למרבה האירוניה, היה זה בג'ורג'יה בשנת 2016 כאשר אריק הולדר, מי שהיה התובע הכללי של ארה"ב תחת ממשל אובמה, הצהיר בכנס של המפלגה הדמוקרטית—לתשואות הקהל: "כשהם יורדים נמוך, אנו נבעט בהם... זוהי מהותה של המפלגה הדמוקרטית החדשה.
המפלגה הרפובליקנית תיטיב לקחת את מילותיו של הולדר לתשומת ליבה—ולהסיק את המסקנות המתבקשות מהן.
אחרי ככלות הכל, ניצחון בג'ורג'יה בשני מרוצים החוזרים בינואר (ההצבעה המוקדמת מתחילה באמצע דצמבר) הוא הדבר היחיד שיכול למנוע מהדמוקרטיים השתלטות מוחלטת על הבית הלבן, על בית הנבחרים, ועל הסנאט.
עם פלקט קרטון בתור נשיא, זהו הדבר היחידי שיכול למנוע מחבורה המונעת ע"י אמונה פוליטית שנוצרה באמצעות דמויות ורעיונות שאינן רק שונות, אלא הפוכות לגמרי מאלה עשו את אמריקה לאמריקה, מלהשתלט על עוצמה שלטונית חסרת-רסן.
זה הדבר היחיד אם כן, שיכול לעצר בעדם מלהפוך את אמריקה לפוסט-אמריקה נטולת אמריקה--צל חיוור ובלתי מוכר של מה שהיא פעם הייתה.
כללי בדמינטון במשחק כדורגל מקצועי
על מנת להגשים את היעד הנכסף, על הרפובליקנים להפנים שהם אינם יכולים—כפי שהזהיר ניוט גינגרוץ' -לשעבר יושב ראש בית הנבחרים האמריקאי--להשיג ניצחון ב"משחק" הפוליטי אם ימשיכו להתנהל על פי כללי בדמינטון על מגרש כדורגל מקצועי.
עליהם להבין שהגיע העת לחדול מלהביא סכינים חסרות תועלת לעימות שהוא במהותו קרב אקדחים אכזרי.
מונחות על כף המאזניים סוגיות חיוניות מדי מכדי להתיר מקום לרגשי רחמים או תחושות חמלה
ד"ר מרטין שרמן הוא המייסד של המכון הישראלי למחקרים אסטרטגיים