אני חבר קיבוץ בעמק המעיינות (לפנים עמק בית שאן) המצוי במרחק קצר מהעיר בית שאן. חלק ניכר מתושביה שומרי שבת. עם הגרעין הקשה שלהם נמנה הציבור החרדי בעיר. שני הציבורים, החילוניים והדתיים, מכבדים זה את אורח חייו של זה; אין כפייה דתית. אין התרסה של החילוניות. בין שתי הקהילות שורר כבוד הדדי. בית שאן אחת.
אחד המאפיינים היותר מובהקים של העיר הוא הערבות הדדית הקיימת בה, אשר באה לידי ביטוי, הלכה למעשה, בעמותות צדקה וחסד ובנתינה בסתר של יחידים רבים, דתיים וחילוניים גם יחד.
באחד משיריו היפים – "צלילי קסטה רחוקים"- כותב המשורר נתן יונתן: "הבית זה מקום שאם אתה חייב לשוב אליו תמיד פתוחה בו דלת לקראתך". בית שאן מתגאה, ללא שמץ התהדרות, בהיותה בית במובן המהותי, העמוק והבסיסי של בית; המובן, אשר מלותיו היפות של המשורר הן התמצית שלו. אם יישאל מי מתושבי העיר מה מייחד את הקהילה שהוא חי בה, הוא יגיד, כצפוי וכמשוער, שלא משאירים שום אדם לבדו. תמיד פותחים לו דלת ולב לעזרה. איש לא נותר "יחיד כה ורפה", כמאמר המשורר (אלתרמן) להתמודד מול החיים לבדו. מצוקתו של איש לא נותרת כקול קורא ללא הד. תמיד יימצא מי שיושיט יד, מי שיגיש עזרה. תמיד פתוחה דלת.
אחת ההוכחות לדו קיום יפה ומכובד היא – השבת. אם לדייק, השקט הרחב והמלא השורר בחוצותיה. הרחובות כמעט ריקים. פה ושם קומץ גברים עטויי טליתות הולכים לאטם אל בית הכנסת, מפצחים גרעינים. פה ושם אישה חסודה, עטויית שביס, מחזיקה סיר חמין בידיה, עטוף מגבת, כדי לשמור על חומו המהביל. פה ושם התגודדות ילדים. מעטה ושקטה היא תנועת המכוניות.
לפעמים, בדרכי אל אחד מהמקומות שבהם אנחנו נוהגים לבלות שעות אחדות בשבתות, אני נוסע בקטע כביש (90) המצוי ממזרח לעיר וכמעט תוחם את שטח השיפוט שלה. אני מהסס: האם להאיץ, כדי להיעלם מהר מהעיר או, אולי, להאט, כדי לא להרעיש. כך או כך, איש לא רואה בי כמי שמחלל את קדושת השבת בעוברי בעיר במכוניתי. קיימת איזו הבנה, אולי הסכמה, בשתיקה- הדתיים מכבדים את החילוניים והחילוניים מכבדים את הדתיים. איש באמונתו. איש באורחות חייו.
יש לי ידידים טובים וחמים עוטי כיפה, חלקם חובשי מגבעות, בבית שאן. הם מניחים תפילין. אני מניח תפילה. אנחנו נפגשים לעתים קרובות, משוחחים על הא ועל דת, ולפעמים, ככה סתם, כדרכם של בני אדם, צוחקים, מתלוצצים ויודעים תמיד להיפגש בעמק השווה, שבו קבלת האחר מובנת מאליה, ושגם אם אנחנו שונים זה מזה "כשוני האש מן המים" (זלדה) בסוף, בדיוק כמו בהתחלה, בשורה התחתונה, בדיוק כמו בראשונה, כולנו בני אדם.