הרב אברהם סתיו
הרב אברהם סתיו צילום: עצמי

1. סרט. המסר העיקרי שרווקים ורווקות בגילאים מאוחרים שדיברו איתי ביקשו להעביר הוא שאנחנו חיים בסרט (ב'אנחנו' אני משער שהכוונה היא לרבנים ומחנכים אבל גם באופן כללי למי שאינם רווקים).

שיש לנו איזה מודל בראש, של סדר-עניינים ברור שבו החתונה היא שלב ראשון ורק אחריה מגיעה המיניות, ואין לנו מושג מה קורה בעולם האמיתי. עולם שבו, כך הם מספרים, יש בוגרי ישיבות שלא מוכנים לצאת עם בנות ששומרות נגיעה, וכשאנחנו אומרים נגיעה הכוונה היא לא-פעם ליחסים מלאים. עולם שבו יש בוגרות-מדרשה ששואלות את עצמן, בשלב מסוים, רגע, הרי אם לא עכשיו, בעצם אימתי?

2. התנצלות. לא חוויתי על בשרי רווקות מאוחרת. גם לא תהליך ממושך של דייטים וקשרי טרום-נישואין. את שיש לי להגיד אני אומר על בסיס הקשבה ממושכת ודיאלוגים ארוכים, אבל עדיין מכלי שני.

3. המחיר. הימנעות ממיניות עד גיל מאוחר היא לא רק אתגר שלא-קל לעמוד בו. יש לה גם מחיר. זה ההבדל הדרמטי בין הפעולות בבני עקיבא, לבין החיים במאה העשרים ואחת. בין שנתיים-שלוש של רווקות אחרי תיכון, שבהן אדם מתרגל איפוק בריא מלווה בתחושת הישג של קדושה וטהרה, לבין חמש-עשרה שנים, לפעמים גם עשרים או שלושים, שבהן אדם נדרש להדחיק חלק כל-כך בסיסי מהעצמי שלו. ויש לזה מחירים. גם בין אדם לעצמו, כשהמיניות נחווית כמו שריר שהולך ומתנוון, כמו מי שגדל עם רגליים קשורות ואחרי גיל מסוים כבר מתקשה ללמוד ללכת. וגם בקשרים הזוגיים בזמן הרווקות, שלא פשוט לבנות אותם סביב תחושות חזקות של מתח ואיפוק. חשוב שמי שנמצאים מחוץ למעגל יהיו מודעים למחיר הזה, וחשוב שמי שנמצא בתוכו ידע שגם אחרים רואים אותו. כואבים אותו.

4. מורכבות. המחיר הוא לא מוחלט, ולא חד-כיווני. יש קול שנשמע בעולם, ולפיו מי שלא קיים יחסים עד גיל מסוים (יש אומרים שלושים, יש גורסים ארבעים), משהו לא בסדר איתו. וגם אם הכל היה בסדר בתחילה, עכשיו הוא כבר נפגם ונשרט ללא תקנה. זה ממש לא נכון. רבים נישאו בגיל מאוחר, אחרי שנים ארוכות של שמירת-הלכה, וחיי הנישואין שלהם שמחים ומלאים, עוטים דוק מיוחד של קדושה. ורבים אחרים שבחרו להתנסות במיניות לפני החתונה, לא ראו בכך ברכה אלא חוו ניצול וריקנות.

5. טבילת-רווקות. זה לא פתרון. יחסי-מין של רווקה נדה הם איסור כרת, וכשהיא אינה נדה זהו איסור שאין בו כרת. עם הנתון הזה קשה להתווכח. אבל גם בלי להיכנס לסוגיה ההלכתית של איסור טבילת-רווקות, במציאות הנוכחית זה ללא ספק לא פתרון. הלחצים המופעלים כבר עכשיו, הן מצד בן או בת הזוג (מקובל שלרוב, אך בהחלט לא תמיד, הלחץ מגיע מן הצד הגברי) הן מצד החברה שמסביב, רק יוכפלו אם הטבילה תהיה אפשרות זמינה, הנכונות לקשר שיש בו מחויבות רק תפחת, ועד מהרה נמצא את מושגי המיניות והזוגיות שלנו פגועים ללא הכר ונשלם מחירים חברתיים ואישיים גבוהים בהרבה מן הרווח.

6. מגע של חיבה. קיים הבדל, מבחינה הלכתית וערכית, בין מגע של חיבה חברית לבין מגע של קרבה מינית. בעוד שהאחרון אסור לרוב הדעות מן התורה, הראשון אסור לפי שיטות רבות רק מדרבנן. להבחנה הזו יש חשיבות במצבים מסוימים, כאשר יש צורך מקומי אקוטי במגע בהקשר של חולי גופני או נפשי (בעיקר אצל זוגות נשואים בזמן איסור), כהוראת שעה של תלמיד-חכם. גם כאן אין צורך להרחיב בדיון ההלכתי, כשהקולות מן השטח אומרים שזה פשוט לא עובד. שכל גבול שזוגות מנסים להציב לעצמם נועד להתמוסס, או לעורר מתחים אינסופיים. ולמי שמבקש גבול כלשהו, דווקא הגבול ההלכתי, החיצוני, של איסור נגיעה - הוא מתנה, או לפחות בחזקת הרע-במיעוטו.

7. בקיאות ברצוא ושוב. מה שכן צריך זה ללמוד איך חוטאים. אם וכאשר חלילה חוטאים. גם אם ההבחנות שנזכרו לעיל לא מתירות שום דבר לכתחילה, הן עדיין קיימות במציאות של דיעבד. והעולם הזה, שאחרי החטא, הוא עולם שיש בו הרבה מקומות של דיעבד. ולכן צריך ללמוד גם איך לחטוא. להבין שגם אם עוברים את הגבולות האידיאליים, אלו שגדלנו עליהם בישיבה או באולפנה, אנחנו עדיין צריכים להיות עובדי ה'. "בכל דרכיך דעהו – אפילו לדבר עבירה". אם קו אחד נחצה, הקו הבא מחייב אותנו בדיוק באותה מידה, לפעמים אפילו יותר. וגם כשיצרו של אדם מתגבר עליו, ודוחק אותו אל המרחב האסור, מחובתו לצמצם את חומרת האיסור ואת השלכותיו.

8. אנושיות. גם אם חצינו את כל הקווים שבין אדם למקום, זה לא מתיר לנו בשום צורה לפגוע בקודים הבסיסיים שבין אדם לחברו. רצון, הסכמה-מלאה וכבוד הדדי, הם תנאים הכרחיים לכל יחסים מיניים, הן בתוך מסגרת הנישואין והן מחוץ לה. זוהי דרך ארץ שקדמה לתורה, וגם מי שבוחר לסטות מדרכה של תורה עדיין מחויב בה.

9. חיים. צריך גם ללמוד איך לחיות אחרי החטא. ולצדו. כל רווק שגר בכרך ואינו חוטא – הקדוש ברוך הוא מכריז עליו בכל יום. מה שאומר קודם כל שיש דבר כזה, רווק שאינו חוטא, והרבה מאד רווקים מעידים על עצמם, בניגוד לשיח הרווח, שאכן אינם חוטאים. אבל זה אומר גם שיש מצב טבעי, שכיח, שבו רווק, ורווקה, דווקא כן חטאו. טבעי לא אומר שזה טוב. לא קיבלנו תורה בהר סיני, ולא הוציאו אותנו ממצרים באותות ובמופתים, כדי להיות טבעיים. אבל זה אומר שזה נורמלי, שזה קורה לפעמים. ובעיקר זה אומר שאפשר להתרומם ולהמשיך להיות עובד ה', ושאפשר בעתיד לכונן בית שמח של תורה ומצוות, גם אם בתחום מסוים נהגנו שלא כהלכה.

10. חתונה. זה לא חדש, אבל גם אלף פעמים לא יספיקו: הפתרון האמתי היחיד לאתגר הרווקות הוא לנסות לצמצם אותו. זה מצדיק חשיבה מחודשת על לוח הזמנים המקובל של בנים ובנות אחרי תיכון, זה מצדיק הקלות בנושא מניעת ההריון אצל זוגות צעירים (שיהיה ברור: לא דוחים חתונה בשל החשש מעול גידול הילדים), ועיצוב מחדש של סדרי עדיפויות כלכליים וחברתיים. זה לא הכל כמובן. הרווקות היא תופעה עולמית עמוקה ורחבה מכדי להיעלם בעזרת כמה שינויים קוסמטיים. אבל אסור לחסוך בכל מאמץ אישי, חינוכי או ציבורי כדי לבנות עוד חורבה ועוד חורבה מחורבות ירושלים.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו