'האנוסים החדשים' כך מוצגים לנו גיבורי הסרט הדוקומנטרי החדש של כאן 11, אנשים ונשים שכבר לא מאמינים באלוקים או שומרים מצוות אך מפחדים להגיד זאת בקול, חיים מאחורי מסכות ותחפושות בעולם של שקר והעמדת פנים.
הסרט, שנקרא 'במסתרים', עוקב אחרי סיפורם של אנשים שנולדו לחברה החרדית, עד שיום אחד הם הבינו שהם כבר לא חלק ממנה יותר. שהם לא חושבים ככה. לא מאמינים ככה. אבל במקום לקום ולעזוב, הם החליטו להישאר. למה? ככה. כי משפחה. כי ילדים. כי אלף ואחת סיבות.
במהות שלו הסרט נוגע ומדבר על כמה וכמה נושאים מורכבים וחשובים כמו הקרע המשפחתי ונושא השקרים לעצמך ולסביבה שמודגש שוב ושוב, הרעיון של היציאה אל הנודע והאומץ שזה דורש "לפרק את כל הפאזל הזה שמרכיב את הנפש שלך, בלי שאתה יודע אם תצליח להרכיב אותו מחדש". גם הסיפור של החזרה בשאלה האיטית, ההדרגתית. לא דברים גדולים כמו שרימפס וחזיר, אלא קיצור של השעון שבת וברירת חלקים מפאזל.
אבל בפועל התחושה שלי הייתה שהוא מפספס כמה מהנקודות החשובות בכך שהוא לא נותן להם מספיק תשומת לב או מפנה זרקור חזק מדי לנושאים שוליים. למשל, משהו שממש זעק, זה שהמקום של הרבנים בתהליך חסר לגמרי.
בסרט אנחנו רואים סרטון של הרב קנייבסקי מורה לאישה להימנע מהליך רפואי מסוים, הימנעות שהיא מתייגת אותה בהמשך כגורם לסיבה העיקרית בגינה היא חזרה בשאלה, אבל שם זה נגמר. אף מילה של ביקורת על ההחלטה של הרב, על החלטות רפואיות שמתקבלות בידי רבנים. כלום.
אם מתוך רצון לשמור על יחסים טובים עם החברה החרדית ולהשאיר את הסרט כסכסוך בין המרואיינים לאלוהים, ואם מתוך שיקולים אחרים, הסרט בקושי מתייחס לרבנים ולעסקנים ולמנהיגי הקהילה למיניהם. יש דיבור על לחץ חברתי, אבל זה דיבור באוויר, מעורפל. בלי לנקוב בשמות, בלי להפנות אצבע מאשימה.
עכשיו, אחרי שדיברנו על תוכן, אפשר לגשת לנושא הצורה. בחירת הסיפור והמרואיינים הראשיים תמוהה בעיניי. זוג שבתחילת הסרט הם חרדים אנוסים, ובסופו האישה עם שיער צבוע לוורוד בגרסת המחזמר של 'בדרך מבני ברק עוצרים לקנות טלוויזיות'. אני מבין שצריך עלילה צבעונית, אבל לי אישית זה מקשה על ההזדהות וההבנה. הם לא מייצגים.
אגב, זה גם מה שהיה קשה לי ב'מורדת' שכולם כל כך היללו. כאילו, בואו, כל מי שבורח מקהילה חרדית סגורה, מיד מתקבל לאחד הקונסרבטוריונים היוקרתיים ומוקף בחבורה של סטודנטים מגניבים. מזל שסוף סוף סיפרו את הסיפור של החוזרים בשאלה...
אותו דבר גם עם הבחירה לפתוח את הסרט במסיבת פורים של אותם 'אנוסים'. במקום לדבר על מהות, על נקודות הקושי והכאב (כפי שאכן קורה בהמשך), אנחנו שומעים דיבורים על ברים ומסיבות ועל זה ש"זה קשה להיות אנוס אבל גם כיף. להרגיש כמו סוכן". זה העולם הפנימי שיש לאותם 'אנוסים' להציג?
או, בפתיחת הסרט גם כן, "להיות אנוס זה ללכת להתפלל ואחרי זה לחזור לחדר ולגלוש בסמארטפון". לא נשמה, להיות אנוס זה להישרף על המוקד ולחיות באימת האינקוויזיציה, הסתייגות שאכן מופיעה בהמשך בידי אחד המרואיינים.
לאורך כל הסרט חוזרים על המילה אנוס שוב ושוב, מטמיעים אותה בתודעה, הופכים אותה לעובדה קיימת. מקבעים במוחנו את הדמיון וההשוואה בין האנשים אותם אנו רואים על המסך, לבין אותם אנשים שלפני חמש מאות שנה נשרפו למוות רק כי התעקשו לדבוק באמונתם בסתר. למה?
נקודה מעניינת לגבי אותם אנוסים מתקופת גירוש ספרד, היא שלא ברור כמה הסיפור הזה אמיתי. כלומר, העובדה שהייתה אינקוויזיציה וששרפו יהודים על המוקד היא עובדה היסטורית, הערכות מדברות על מעל 10,000 מקרים של שריפת אנוסים על המוקד ב"אוטו דה פה", אבל השאלה מדוע הם עשו זאת עדיין נתונה במחלוקת.
את הסיפורים על האנוסים שהתעקשו להדליק נרות בסתר כולנו מכירים, אבל לדעת פרופסור בן-ציון נתניהו זכרו לברכה (כן, אבא של...) הם היו מיעוט שבמיעוט, מקרים בודדים ממש. אז למה בכל זאת? לפי נתניהו התשובה ברורה – אנטישמיות.
מקרים חריגים של יהודים ששמרו על דתם נופחו על ידי האינקוויזיציה לתופעה, לא מתוך מניעים דתיים אלא מתוך רצון להצר את רגליהם של היהודים ומסיבות כלכליות. אבל אם נניח כרגע את שיעור ההיסטוריה בצד, העיקרון הוא שלא העובדות קובעות את הסיפור, אלא מי שמספר אותו.
למי יש אינטרס להציג את קבוצת החוזרים בשאלה כאנוסים? מה סדר הגודל האמיתי של התופעה? כמה זה משקף מציאות ואת התחושות בשטח, וכמה זה משקף את דעתם ורצונם של הבמאים והמרואיינים?
אין בשאלות האלו כדי להמעיט מהצער והכאב של הסיפורים האישיים של המרואיינים, אבל כאשר באים לדבר ולהציג תופעה כללית, אלו שאלות שחשוב שיישאלו.
• באזור הדקות 26-27 יש קטע שמצולם בחוף מעורב. ניתן לדלג.