"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.... וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.... וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה..."(בראשית ל"ב. כ"ה-ל"ג).
בפסוקים אלה מתואר מאבקו של יעקב אבינו כ"איש", שפרשני המקרא מצביעים עליו כ "שרו של עשיו". לאחר שאינו מצליח לנצח את יעקב, הוא פוגע בו ב"גיד הנשה" וגורם לצליעתו. בעקבות אירוע זה, אוסרת עלינו התורה לאכול ממנו: "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה".
נשאלת השאלה, מה המיוחד בו בגיד הנשה, שהפגיעה בו גורמת לצליעה? ומדוע אוסרת עלינו התורה במפורש לאכול אותו?
מבחינה אנטומית, מזוהה גיד הנשה בתלמוד כ"עצב השת" (חולין צ"א.א). עצב זה הינו חלק ממערכת העצבים בגופנו. כאשר המוח פוקד על אחד, או על כמה מהשרירים לפעול, הוא שולח אותות חשמליים העוברים דרך תאי עצב הרלוונטיים אל שריר היעד. אם חלילה, מערכת העצבים נפגעת ואותות עצביים נחסמים ואינם יכולים לעבור, נוצר נתק בין המוח לשרירים, והחלק עליו הוא פוקד לא יפעל על אף שבשרירים עצמם אין כל בעיה.
"עצב השת" הינו עצב ארוך ומרכזי ביותר. הוא יוצא מעמוד השדרה וממשיך לאורך כל הרגל עד כף הרגל (העצב נמצא גם בבעלי חיים וגם בבני אדם). עצב זה אחראי "לעצבב"- לשלוח אותות עצביים, הגורמים לתזוזת השרירים בחלקים ניכרים של הגפיים התחתונות. אם חלילה נפגע האדם בעצב זה יכולת תנועות שריריו באזור הגפיים התחתונות תיפגע. לפי רמת פגיעת העצב כך תיפגע רמת תפקוד הגפיים.
מהסברים אלה ניתן להבין את חומרת פציעתו של יעקב אבינו, ומדוע נאמר כי היה "צולע על ירכו" לאחר הפגיעה בגיד הנשה- הוא "עצב השת".
**עוד על תאי עצב: חוקרים ממכון ויצמן למדע גילו כי לתאי עצב יש מנגנון חישה שבאמצעותו הם יכולים לחוש את ממדי התא. מדובר ב"פסי רכבת" זעירים עליהם "נוסעים" האותות; הם נישאים על גבי מנועים מולקולריים, כמו קרונות רכבת הנגררים על-ידי קטר ממרכז התא אל קצותיו ובחזרה. תדירות האותות מאפשרת לתא לקבל מושג על ממדיו. למשל, אם חוזרים ה"קרונות" מהר מקצה התא אל מרכזו, משמעות הדבר היא כי התא קטן. לעומת זאת, כאשר חוזרים האותות לאחר זמן רב יותר, פירושו כי התא גדול יותר.
מתברר שהמנועים המולקולריים נעים בתוך תאים ב"צעדים" של כ-8 ננומטר כל אחד, במהירות ממוצעת של 125 "צעדים" לשנייה. אם אדם היה צועד באותו הקצב, מהירותו הייתה מגיעה ל-450 קמ״ש!*
אך מדוע אוסרת עלינו התורה לאכול את גיד הנשה? מה עומד מאחורי האיסור המפורש הזה?
מוצאים אנו בחז"ל מגוון סיבות לאיסור. הסיבות מתבססות על נימוקים ערכיים, מוסריים, היסטוריים, לאומיים ואמוניים.
הרב זקס בספרו "שיג ושיח" מצביע על פן אחר בסיטואציית מלחמת יעקב בעשיו. לדעתו, לאורך מהלך חייו של יעקב. ניתן לראות כי הוא הילד שרוצה להיות אחיו הגדול - עשיו, להיות הבכור, החזק, ובעיקר להיות הבן שיצחק העדיף. כבר בלידתו יעקב אוחז בעקב עשיו, בבגרותו הוא קונה ממנו את הבכורה ולאחר מכן, אף גונב את ברכתו.
רק כאן בפרשתנו מתחולל השינוי. יעקב נלחם עם שרו של עשיו הפוגע לו בגיד הנשה, הוא עצב השת שמגיע, כפי שנכתב לעיל, עד העקב. פגיעה זו מסמלת את ההשתחררות של יעקב מכמיהתו להיות עשיו. שהחלה עוד כשאחז בעקב אחיו. עכשיו גם משתנה שמו מיעקב לישראל. הוא נקרא בשם חדש ויוצא לדרך חדשה. המאבק משאיר בו חותם לא רק פיזי, אלא גם נפשי פנימי.
אם כך, ניתן להסביר בדרך זו גם את האיסור הכתוב בפרשה לאכול את גיד הנשה. בכך שולח לנו הקב"ה מסר כי עלינו להיות "ישראל" ולא יעקב. לא להיות ככל העמים, ולא לאחוז בעקב האחר, אלא לבחור בדרך עצמאית המשקפת את ייעודינו ותפקידנו כעם.
ד"ר חוי ששון מרצה בחוג למדעים ומרכזת החוג לחינוך במכללת הרצוג