מתנה גדולה נתן הקדוש ברוך הוא לעם ישראל בדמות שבת המלכה, יום קדוש שמטעין את המצבר היהודי לעוד שבוע של עשייה, מי יותר ומי פחות.
פתיחה מוזרה לטור, אני יודע, אבל אני צריך לכסות את עצמי לקראת המשפטים הבאים. השבת היא מתנה, על זה אין חולק, א-ב-ל, לו היינו יודעים אז במדבר שתבוא עת קורונה שבה נהיה ספונים כל שבת לבדנו עם ילדינו הרכים בלי יכולת להושיב אותם מול 37 דקות של "שירי ילדים ליונתן שלום", אז אולי היינו מתמקחים ועושים שבת כל שבועיים ככה. זה קשוח רבויסיי, משפחה יהודית צעירה לא אמורה להיות בגפה כל שבת במשך חצי שנה. בוודאי לא זו הייתה כוונת המשורר יתברך. לכן קל לשער כמה עלץ ליבנו בקרבנו ובאיזה מחול משחקים יצאנו עת קיבלנו הזמנה רשמית מסבתא שושי, הלוא היא חמות אשתי, לבוא לעשות אצלם את השבת כימי קדם, בהינתן בדיקות קורונה ואמצעי מיגון כנדרש.
אלא שכל כך הרבה זמן חלף מאז שבתנו אצל ההורים, ששכחנו איך בכלל נערכים לאירוע שכזה. מה אורזים? איך אורזים בכלל? במזוודה גדולה? באינספור שקיות יוחננוף? מדובר בטריטוריה חדשה. נאלצנו להמציא מחדש את כל הטקסים המוקדמים.
"זה צורה לבוא בידיים ריקות להורים?", אשתי תהתה בקול רם, "נדמה לי שנהוג להביא משהו, אבל אין לי מושג מה".
"אולי שובר לרחיצה חיצונית של הרכב", הצעתי.
"לא יודעת", אשתי התלבטה, "אני מרגישה שזה כמעט, אבל עוד לא שם".
"אולי שני שוברים לרחיצה חיצונית של הרכב!", עניתי.
"יפה!", היא התלהבה, "זה נשמע נכון".
הילדים עצמם גם הם שמחו לשמוע שהולכים לפגוש את "הזוג המבוגר מהזום" ושאלו מתי הולכים לבקר גם את שאר הדמויות מהמחשב, כמו סמי ושלישיית כוח פי ג'יי.
"זה לא אותו דבר", הסברתי, "סבתא היא לא דמות מצוירת וסבא הוא לא כבאי".
"אז מה סבא עושה?", שאל הסנדביץ'.
"חצי שנה, לך תזכור", עניתי בכנות.
מפה לשם יום השישי הגיע, ארזנו את כל הבגדים בשקיות היוחננוף, נכנסנו לרכב ונסענו להרצליה. אחרי שוטטות של כארבעים דקות נזכרנו שסבא וסבתא בכלל גרים ברעננה ושמנו פעמינו למשכנם.
נכנסנו לדירה. התיישבתי בסלון וסוף סוף נשמתי לרווחה את האוויר הכה מוכר הזה.
"מה זה, ספה חדשה?", שאלתי את אבא.
"לא, ואנחנו לא ההורים שלך", ענה האיש, שבמבט שני באמת לא היה נראה מוכר כל כך.
"אם כך, אז את מי אני מחבקת?", שאלה אשתי בהיסטריה.
"את אשתי עדנה", ענה השכן, "ההורים שלכם גרים בדירה ליד".
אשתי התנצלה בפני עדנה ועשינו פעמינו שנית, הפעם לדירה הנכונה.
"ברוכים הבאים!", בירכו אותנו ההורים שלי האמיתיים.
"ברוכים הנמצאים!", ענתה אשתי, "הבאנו שובר לרחיצה חיצונית של הרכב".
"מצוין, תניחי על הפלטה", ענתה סבתא שושי ספק בציניות ספק בסרקזם.
"תתארגן זריז", הורה לי מו"ר אבי, "עוד חמש דקות תפילה".
אז התארגנתי זריז ויצאתי למרפסת כדי להתפלל, אבל במקום מתפללים במרפסות הסמוכות ראיתי רק את יעקביני האב יוצא לרחוב ומתחיל ללכת.
"לאן אתה הולך, יש תפילה עכשיו!" צעקתי לו. אבל מסתבר שיש קונספט רענני חדש של אשכרה לצאת מהבית כדי להתפלל. מוזר, אני יודע. אצלנו בלוד כבר תקופה ארוכה שמתפללים מהמרפסת, ופתאום מגיע האב היעקביני עם מנהגים שגובלים ברפורמה.
אבל כיבוד הורים וזה אז החלטתי לזרום.
מאוחר יותר בסעודת ליל שבת ישבנו לאכול לראשונה מזה עידנים אוכל שלא אנחנו עמלנו על הכנתו. לא שאני בדרך כלל עמל על הכנת אוכל, אבל אשתו כגופו וכו'.
"אז איך הולך בהוראת האנגלית?", ניסתה אשתי קצת סמול טוק עם חמותה.
"אני חושב שהוראת אנגלית זה אמא שלך", לחשתי לה.
"אתה בטוח?".
"כן".
"אז מה אמא שלך עושה?".
"אולי כבאית, אנאערף".
למזלנו המבוכה לא נמשכה זמן רב בגלל ששעון השבת כיבה את כל האורות בשבע וחצי.
"אנחנו פשוט לא רגילים לאורחים", הם הסבירו בנימוס.
"אין בעיה, אני יכול לרמוז לאחד הילדים להרים את הפקק", אמרתי.
"לא, זה בסדר", הם אמרו ופרשו לישון כמי שמיצו את האינטראקציה.
"אני הולכת לקפה אצל עדנה", עדכנה אשתי והלכה לשבת עם החברה החדשה שלה.
למחרת בבוקר שוב נדרשתי ללכת נגד הזרם האורתודוקסי ולצאת מהבית בשביל להתפלל שחרית ומוסף. ארוחת הצהריים בתורה לא הייתה מביכה פחות מקודמתה.
"איך הולך בראיית החשבון?", שאל אותי יעקביני האב.
"אני הבן הקומיקאי", תיקנתי.
"נו, חצי שנה לך תזכור", הוא ענה.
מן הון להון שבת החורף הקצרה עשתה את שלה ומוצאי השבת התרגשו עלינו כבר באמצע היום.
"נדמה לי שזה השלב שאתם הולכים הביתה", דלתה סבתא שושי פרט מידע חשוב מזיכרונה.
"כן, את זה גם אני זוכרת", הסכימה היעקבינית.
"בסדר, בסדר", אמרתי לשתי הנשים שפתאום מצאו את עצמן משדרות על אותו הגל, "אבל לא לפני שאני אורז את כל האוכל משבת בקופסאות פלסטיק", אמרתי.
בכל זאת, יש דברים שלא שוכחים.