הרב מתניה ידיד
הרב מתניה ידידצילום: באדיבות המצולם

הרב מצא עצמו כשכל העיניים מופנות כלפיו. בית הכנסת רעש וגעש מתוך מריבה ששוב פרצה בעניין נוהלי הקורונה.

הדרישה מהשטח הייתה ברורה: פסק מכריע של רב הקהילה בין שתי הקבוצות המתגוששות. כך היה גם כאשר ישב הרב שלשום בסלון ביתו עם בני זוג מהקהילה. גם אלו הגיעו אליו מתוך ציפייה ברורה – הכרעה בעניין מחלוקת שמעיבה על הזוגיות שלהם זמן רב. לאחר שלא מצאו את הדרך להחליט ביניהם בנידון, הבחירה שלהם ברב כמי שיחתוך את העניין הייתה טבעית.

אלו אינם מקרים חד-פעמיים בחיי רב הקהילה. באופן טבעי מוצא הרב את עצמו כמי שמצפים ממנו להיות במקום הפוסק והמכריע. למקום זה הוא גם גדל וצמח - מתוך לימוד פסקי ההלכות והדינים. אל הנעליים הללו הוא נכנס מתוך המעמד והאמון שרוחשים כלפיו בני הקהילה. בתפיסה הפשוטה מנהיג נתפס כמי שנדרש להוביל ולהנחות עם אמירה ברורה ונחרצת. אך לצד התפקיד הזה נדרש הרב למנהיגות עם תכונה אחרת ביסודה.

לעיתים צריך הרב, ובמיוחד רב קהילה, להיות קצת פחות מתלמידיו של משה, "שהיה דיין והיה מזכה את הזכאי ומחייב את החייב", וקצת יותר מתלמידיו של אהרן, "שלא היה דיין אלא מטיל שלום בין אדם לחברו" (אבות דרבי נתן נ"ב, פ' כד). כך בניהול קונפליקטים בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, וכך גם בסכסוכים בין קבוצות שונות בתוך הקהילה, כפי שמסופר על אהרן "שהיה רודף שלום בין איש לחברו, בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין שבט לשבט" (מדרש אגור פרשה ד').

פתרון ולא בעיה

במקורות ניתן למצוא שאכן יש מצווה מיוחדת על רב הקהילה לשמש כמתווך השלום בקהילתו. רמז לכך ניתן למצוא אצל הרמב"ם שכתב בהלכות דעות (ה, ז) שתלמיד חכם צריך להתנהג, בין היתר, כ"אוהב שלום ורודף שלום", ובהלכות גזילה ואבידה (יד, יג) הוא כותב שרק "תלמיד ותיק" רשאי לשנות קצת את האמת במקרה "שהביא שלום בין אדם לחברו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה הרי זה מותר".

בכמה מקומות בספרות השו"ת נאמר שהבאת שלום היא מצווה שנעשתה במיוחד על ידי רב הקהילה. אולי הביטוי המובהק ביותר לאחריותו של רב הקהילה לשמש כ"מתווך השלום" בקהילתו נמצא בתשובת הרב חיים שבתי, המהרח"ש (שו"ת תורת חיים חלק ג' ס' לב). הרב שבתי נשאל פעם על נדר שנדר קהל אחד לא לקחת על עצמם חכם כרב קהילה, משום שחשבו שמקור כל הסכסוכים והמריבות בתוך הקהילה הוא דווקא הרב. וכן נאמר שם בשאלה: "ק"ק אחת הסכימו ביניהם שלא להעמיד בקהלם חכם במשך כך שנים רצופים וקיבלו נזירות שמשון אם יעברו על זה... ועתה להיות כי בכל יום מתרבים דברי ריבות ואיבות ביניהם, נתרצו וניאותו כל הקהל יחד גדולים וקטנים לקחת חכם לתווך השלום ביניהם אהבה ואחווה שלום ורעות... יורנו מורנו אם יש היתר לנזירותם זה או לא". הרב שבתי בתשובתו פסק להתיר את הנדר, וכך נימק זאת בין היתר: "עוד יראה לצרף לזה שכתוב בלשון שטר הנזירות שסיבת נדרם היה בראותם התקלות והפרשים הנופלות בתוך הקהל בסיבת שקצתם רוצים ליקח חכם וכו', ואנו רואים בעינינו שאדרבה היה להפך, שמאותו זמן והלאה לא פסק אש המריבה ולעולם היו מחלוקות גדולות ביניהם לאין חקר, ולכן חפצים ליקח חכם ומנהיג לתווך השלום ביניהם, ואם כן איכא למימר דאין לך נדר בטעות גדול מזה”. הוא גם מוסיף ש"לקיחת החכם הוא לסיבת היות לב אחד וראש אחד לכולם לתווך השלום ביניהם ואהבה ואחווה".

הרב אליעזר בן משה אזקרי מדגיש גם כן את האחריות המיוחדת על תלמידי חכמים לשים שלום בעולם, וכך הוא כותב: "לכן כל איש ישראל יחרד מלפגום הייחוד העליון על ידי עוון שנאת חינם או לשון הרע או מחלוקת חלילה... שיהו לו אהבה רבה ושלום ורעות עם כל ישראל, וגם ישתדל לשים שלום בעולם, ותלמידי חכמים לפי שיודעים הסוד הזה נזהרים בו הרבה, כדאמר ז"ל 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'" (ספר חרדים פרק ח'). בהמשך הוא מתאר מקרה מאחד מגדולי הרבנים הראשונים שעלו לצפת אחרי גירוש ספרד, הרב יוסף סראגוסי: "וכן היה פה בצפת הרב יוסף סראגוסי, רבו של הרדב"ז, שהיה משים שלום תמיד בין אדם לחברו ובין איש לאשתו אפילו בין הגויים, וזכה לראות את אליהו".

מבלי לגרוע מזכויות

החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, מעלה אפשרות שרב יכול להיות דיין כמשה, וגם מתווך שלום כאהרן, בו זמני. בספרו 'מעגל טוב' מעיד החיד"א כמה פעמים על המאמצים הרבים שלו לתווך שלום בתוך הקהילות השונות שהיה מתארח בהן. במקרה אחד (מעגל טוב השלום, תקל"ה, כב אלול) הוא מספר שנודע לו על מחלוקת קשה וארוכת שנים בין שני צדדים סביב עשרות תביעות הדדיות שאף רב ומנהיג אחר לא הצליח ליישב, "כי גדלה שנאתם". לכן החיד"א שכנע את הצדדים "שיעשה שלום עם הכול, אך דררא דממונא (עניינים ממוניים) נדון אני והרב מהר"א ישראל (הרב המקומי) ביניהם וכתורה יעשה דין גמור בלי פשרה". כלומר, החיד"א ירדוף לעשות שלום ולסלק את השנאה בין הצדדים, ובו בזמן יכריע את המחלוקת הכספית ביניהם באמצעות דין תורה.

הרב כפוסק וכדיין יכול לנסות לשכנע כל צד שהבחירה בדין תורה אינה טובה בשבילו, מאחר שהוא עלול להפסיד, ולהמליץ לו לבחור בדרך של פשרה ושלום. הרב ד"ר דניאל רוט מונה בספרו 'הצד השלישי - הרב כמתווך שלום' שייצא לאור בקרוב רבני קהילות רבים שראו את תפקידם כפוסקים מחד וכמתווכי שלום מאידך. למשל, המהר"ם פדובה (שו"ת ס' כט) כותב על עצמו בהקשר של הכרעה בין שני רבנים מסוכסכים: "'להכריע בין שני אריות דבי עלא', אשר נלחמו יחד זה על זה ימים רבים, ואנוכי ברחתי באלה מלהכריע ביניהם אף כי הריצו איגרותיהם וחיבוריהם אליי פעמים שונות, באשר נודע אליי כי הוא מחלוקת שלא לשם שמיים, רק קנאה ותחרות הביאם עד הנה. חשבתי אם אכתוב להם דעתי בהכרח אסכים עם אחד מהם, אז יניף האחד ידו על חברו ויאמר האח האח ניצחתי ותגדל השנאה ביניהם אמרתי יכלו ומאליהם, וכתבתי לשניהם שלא יקוו ממני שום הכרע במחלוקתם. וביקשתי מהם שישלימו פעמיים ושלוש והראיתי פנים לכל אחד מהם במכתבי אליו שאפשר שחברו ינצח אותו כי דבריו אינם רחוקים, כדרך רודפי שלום המשנים מפני דרכי שלום, ולזה לא כתבתי להם דעתי במוחלט בשום דבר”.

הרב ישעיה בן אליה די טראני, הריא"ז, מסביר כי הדיין יכול להיות מתלמידיו של אהרן רק אם הוא נזהר לתווך שלום ומפייס בין הצדדים מרצונם החופשי ולא פוסק בעל כורחם פסיקה, אפילו של פשרה. וכך הוא כותב בפירושו על המחלוקת המפורסמת אם אסור או מצווה לעשות פשרה בין הצדדים (בבלי סנהדרין ו, ב), שגם לפי אלו שאמרו שאסור, "מה שעושין מדעת בעלי דינין אין זה בצוע אלא הבאת שלום היא, שטורחין ומפייסין בעלי דינין עד שיתרצו ויהא שלום ביניהם, ואין לך מצווה גדולה מזו, וכך היה עושה אהרן" (פסקי הריא"ז פרק א אות נ"ח עמ' כב).

מן הראוי לחזור ולסיים בדבריו של רב חיים שבתי, שכתב בתשובה אחרת שלו: "וה' יתברך ישים בלב תלמידי חכמים אהבה ואחווה שלום ורעות, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".

***

הרב יונתן ארנברג הוא ראש כולל דיינות בענב, והרב מתניה ידיד הוא ראש תוכנית 'רבנים מגשרים' של עמותת מוזאיקה. התוכנית תקיים ביום שלישי הקרוב מושב מיוחד בכנס גישורים על כלי הגישור בתפקידו של רב הקהילה

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)